מנחת חינוך · סימן ל״ב, ע״ח

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

הקורע על העור כתבנית כתב חייב משום כותב הרושם על העור כתבנית כתב פטור כ"ה דעת הר"מ מהירושלמי ובמקצת נוסחאות מבואר בהיפך והרב המגיד כ' שנוסחאות רבינו עיקר ועאה"ע קכ"ה דהר"מ מכשיר גבי גט אף הרושם על העור ועב"ש שם בשם הרב המגיד דשבת שאני דבעינן דבר המתקיים וגבי גט לפי שעה סגי ע"ש. הכותב דיו ע"ג סיקרא חייב משום כותב (ומשום מוחק יבואר לקמן בס"ד במלאכת מחיקה) כ"כ הר"מ מש"ס דגיטין די"ט ובאמת שם מבואר לגבי גט אפשר דל"ה כתב ורשב"ל אקשי ליה והא לימדתנו רבינו לענין שבת דחייב דיו ע"ג סיקרא משום כ' א"ל וכו' מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופירש"י אף לענין חטאת בשבת לא הייתי עושה מעשה להביא חולין בעזרה והיאך פסק הר"מ כאן בפשיטות דחייב ועמד בזה בס' ח"א וכ' דהר"מ פירש דוקא לענין גט ולא לענין שבת עיין בדבריו. יש להסתפק אם כותב בשבת על קלף או איזה דבר של עה"נ דעומד לשרפה אם חייב כיון דהוי ע"ד שאינו מתקיים כי מצוה לשרפו ונראה דחייב כיון דבדרך טבעו של עולם הוי דבר המתקיים וא"ד לגט עס"י קכ"ד דכאן תלוי בדבר המתקיים בטבעו של עולם וגם ל"ש כתותי מ"ש וכו' כ"נ ובאתי רק לעורר. המעביר דיו ע"ג דיו וסיקרא ע"ג סיקרא וסיקרא ע"ג דיו פטור ועמש"ל באריכות לענין כ' עג"כ ועפמ"ג סי' ש"מ כתב הכותב בחלב שאין רישומו ניכר רק חבירו נותן על האש וניכר הכתב פטור מחטאת. והנה במש"ל דהשלים אות א' לספר חייב נראה דחייב גם משום מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה ובכ"מ שייך מב"פ כמש"ל גם נ"ל דל"ד משלים לספר מכ"ד ספרים ה"ה במשלים לתפלין ולמזוזה ע"כ חייב באות א' עש"ס. עוד כתב הר"מ תשע תולדות כותב הרושם רשמים וצורות כו' עיין במשנה ר"י אומר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם וערש"י פ"י דר"י בא לומר דל"ד אותיות רק אפילו רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב ע"כ והנה בודאי אין הלכה כר"י נגד ת"ק דסתם ר' כוותי' אם כן א"ח ברושם לפסק הלכה אך הר"מ בפיה"מ פירש פי' אחר ע"ש ובמ"מ ופוסק דגם ת"ק מחייב ברושם מחמת תולדת כותב ונראה דכל דין כותב יש לרושם כיון דהוא תולדת כותב והרושם בשמאל פטור ע' בגמרא דוקא לר"י חייב בשמאל ולא לת"ק להר"מ עיין ותבין וצל"ע היטב בפיה"מ כי דבריו אינם מובנים וכשיזכני השי"ת לעמוד ע"ד ואבינם אכתוב הנלע"ד:
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.