מנחת חינוך · סימן ל״ב, י׳

ב) הזריעה לשון הר"מ פ"ז הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך או המרכיב או הזומר כ"א מאב א' הם וענין א' וכו' היינו שאינן תולדות רק נחשבים לאבות והוא מהש"ס דע"ג. והנה מלאכת הזריעה אם זורע במקום שראוי לצמוח וז"פ. וכבר בררנו לקמן היו"ט דעל הזריע' שזרע חייב אף בלא השריש ונקלט כלל כגון שנתקלקל תיכף ע"י איזה סיבה או שתיכף הגביה מן הקרקע חייב על מעשה הזריעה ול"ד לאפילו דקודם שנאפה א"ח כמבואר בש"ס התירו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבא וכו' דהתם האפיה הוא המלאכה וחייב בשעת אפיה אבל הכא המלאכ' היא הזריע' וחייב תיכף על הזריע'. וגם כ' שם דעל הקליטה חייב בפ"ע אם זרע בשבת ונקלט בו ביום כי קודם השבת מותר לזרוע אף שנקלט בשבת ע' שבת פ"א והדברים ידועים א"צ לפרש רק בזרע בשבת ונקלט בו ביום ומשכחת לה ע"ש חייב על הקליטה ג"כ ואם היה ידיעה בין הזריעה לקליטה ידיעות מחלקות וחייב שני חטאות וא"צ לכפול הדברים וע' תוס' שבת נו"ן ע"ב ד"ה מקצת כ' על הקושיא דזריע' מעלי וכ' דמיירי בלא השריש וכ' היינו דל"ה תולש אבל משום זורע חייב בלא השריש כמש"ל ה' יום טוב ועשו"ע סי' שי"א והד' ברורים כמש"ל. ונ"פ אפילו אם זרע אדעתא להגביה תיכף מן הקרקע ולא יצמח כלל מכל מקום מעשה הזריעה במקום צמיחה אסרה התורה וזה הו"ל מלאכ' אם כן הו"ל כבונה ע"מ לסתור או כותב ע"מ למחוק דודאי חייב על המעשה ה"נ כנ"ב. ותולדות לאב זה מבואר בר"מ פ"ח המשקה מים לצמחים בשבת ה"ז תולדת זורע עכ"ל. ובמ"ק ד"ב ע"ב מבואר המנכש והמשקה מים לזרעים ר"א חייב משום חורש בלבד דלרפויי ארעא וכו' ור"י סובר דחייב משום זורע לבד ואביי אמר לרבה לדידך קשיא ולר"י קשיא למה לא יתחייב משום שניהם משום חורש ומשום זורע כדרב כהנא אם איכא תרתי חייב תרתי דסובר הזומר כו' חייב ב' ואסיק בקושיא ואח"ז מבואר דר"י אקשי' לרבה מבריית' ורבה תי' דכולה ר"ע הוא והגי' שר"ע אומר ע"ש. והנה הרב המגיד כ' דהר"מ פוסק כר"י היינו משום זורע לחוד וק' כיון דאביי אסיק בקושיא למה לא יתחייב שנים כדר"כ הזומר והר"מ פוסק כר"כ לקמן בה"ז אם כן למה לא חשש לקושיא דאביי אך זה ידוע מכללי הש"ס היכי דאסיק בקושי' ולא בתיובתא לא נסתר הדין כי קושיא יש לה תי' אך ק' על אביי או על סתם גמרא הא תיובתא גדולה הי' דבכ"מ מבואר דהיכי דאיכא תרתי חייב ב' וגם קשה היאך פ' הר"מ כר"י נגד רבה הא רבה ור"י ה' כרבה בר משדה וכו' והרבה סוברים דבכל הש"ס כ"ה ולא בב"ב לחוד והד' עתיקין. שו"ר בנוב"י ת' סי' ל"א עמד בכ"ז שכתבנו והנה מה שפסק לא כרבה יש ליישב בנקל כיון דר"י אותבי' לרבה מברייתא ורבה צריך לדחוק ולהגי' ולר"י הברייתא כפשטא ע"כ פוסק כר"י וער"מ פ"א מה' כלאים אך קשה למה לא יתחייב שתים. ולע"ד נראה ליישב כ"ז דקושיא דאביי לרבה היא באמת תיובתא גדולה אך לר"י הוא קושיא בעלמא והדאמר אביי לרבה לדידך קשיא וכו' כיון דדיבר עמו א"ל בדרך כבוד גם הי' סובר אביי דיתרץ לו איזה תירוץ אבל סתם גמרא דאסיק בקושיא היינו לר"י אבל לרבה הוא תיובתא והיינו לרבה אין שום טעם דלא יתחייב משום זורע ג"כ כיון דמצמיח עי"ז אבל לר"י אינו קשה למה לא הוי חורש דהלא הבאתי במלאכה הקודמת פירש"י פסחים מ"ז ע"ב שכ' דחורש לכסות את הזריעה הו"ל האי חרישה תולדה דזורע ונוכל לומר דחרישה הוא דוקא קודם הזריעה אבל חרישה בזרעים שנזרעו אינו חרישה רק תולדה דזורע אם כן שפיר סובר ר"י דרק משום זורע דגם החרישה זריעה והו"ל משם א' אף די"ל דחייב משום חורש ומוכח מן הגמרא דשבת דתנא בא"י קאי דחייב על החרישה השני' ג"כ ז"א מוכרח כ"כ דאפש' ר"י לא ס"ל כן וקו' הש"ס מכדי מכרב כרבי ברישא אפשר יש לו תירוץ אחר או דסובר דאין קושי' כל כך דהתנא נקט שלא כסדר כמו המכבה והמבעיר עתו"ס שבת אם כן אינו תיובתא רק קושיא אבל לרבה היא קושיא גדול' ע"כ פוסק הר"מ כר"י ולא כרבה כיון דאיתותב ולפי זה ניחא נמי ד' הר"מ שהבאנו לעיל דחושב חרישה וזריעה והקשינו למה לא אשמועינן דאחרישה שני' חייב כמבואר בגמרא ולפמ"ש ניחא דבאמת הר"מ אינו סובר כן כיון דר"י כאן סובר דא"ח משום חרישה ואביי וסתם גמרא אקשי ליה ולא התיבו נ' שדעתם שא"ח משום חרישה ע"כ חושב חרישה ואח"כ זריעה דדוקא על חרישה ראשונה קודם שנזרע חייב משום חרישה ולא על אחר שנזרע ומכל מקום הוא מודה דחרישה שני' הוי תולדה דזורע כי ז"פ כיון שמועיל לצמיחה כנ"ב והד' נכונים הפוך בה וכו'.