וכן מענין המצוה כו' כי אלו ענויין שהן דרבנן כגון רחיצה כו'. כתבתי לעיל דיש שיטות שהעינויים הללו הם מן התורה ועיין ברמב"ן והובא ג"כ ברא"ש דתענית דעתו גבי ט"ב דבעט"ב אף דמותר עדיין לאכול שלא קיבל עליו התענית מכל מקום אסור ברחיצה וסיכה דרחיצה וסיכה הנאה דלאחר שעה הוא והרא"ש השיג עליו דזה תימה דיאכל וישתה ויהי' אסור ברחיצה ע"ש. ועיין בש"ע סי' תקנ"ג. מכל מקום נ"פ דהרמב"ן מודה כאן כ"ז שמותר לאכול מותר ברחיצה דוקא גבי ט"ב אסרו מחמת תענוג אבל כאן גזירת הכתוב ול"ש זה מה שנהנה לאחר שעה וע"ש ברמב"ן שמסיים שנראה שרוחץ לצורך ט"ב אבל כאן תע"ב לקדוש ה' מכובד וז"פ:
מנחת חינוך · סימן שי״ג, י״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.