מנחת חינוך · סימן ש״ג, ה׳

והנה במ"ש לעיל דא"י מפני מה תבואה שלא הביאה שליש [אינה] אסורה משום חדש האיר השי"ת את עיני ומצאתי משנה מפורשת בפ"א דחלה מ"ג אלו חייבים בחלה ופטורים מן המעשרות כו' ותבואה שלא הביאה שליש ר"א אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה והלכה כת"ק וכ"פ הר"מ ה' ביכורים וע"ש ברע"ב שכתב הטעם דת"ק כי היא באה לידי חימוץ וכ"ד הבאה לידי חימוץ לחם איקרי ועיין במשנה ראשונה דחלה דילפינן חלה בלחם לחם ממצה וגם חדש ילפינן דכתיב ולחם כו' מלחם דמצה וכן מבואר כאן בגמרא מנחות אם כן כיון דלענין מצה וחלה הוי לחם לענין חדש ג"כ הוי לחם עיין בגמרא ובמשנה שם דהם שווים והר"ב כתב בהדיא דוקא גבי מעשרות דכתיב זרעך בעינן זורעין ומצמיח כמ"ש לעיל אם כן בודאי לחם מן חדש קודם שהביא שליש אסור משום חדש ומכל מקום כתבו התוספות שפיר בפסחים דעכ"פ לא הי' יכול להקשות דחזינן דחדש מותר בהנאה דהי' יכול לאוקמי כר"א דלא הביאה שליש פטורה מן החלה אם כן מותרת בחדש ג"כ אף דהוא דוחק לאוקמי המשנה שלא כהלכה אבל אליבא דאמת בודאי אסורה משום חדש אף קודם שהביאה שליש ואף הקלוי וכרמל מכל מקום לא כתיב זרעך דזורעין כו'. אלא לפ"ז צ"ע אמאי לא יתיר העומר תבואה שלא הביאה שליש והיא בתלוש כיון דאסורה משום חדש אמאי לא יתיר אותה העומר וער"ש פ"א דחלה דאף ר"א דסובר תבואה שלא הביאה שליש פטור מן החלה דכתיב כתרומת גורן וילפינן מתרומה אבל לכ"ע לחם מיקרי ויוצא ידי חובת מצה כיון דבא לידי חימוץ וא"כ כאן דכתיב ולחם בודאי אף שלא הביאה שליש לחם איקרי וכתיב ולחם כו' עד עצם היום הזה כו' אם כן נראה דודאי אסור משום חדש וגם העומר מתיר אותה ודברי רש"י במנחות צ"ע. ולולא דבריו הי' אפ"ל הא דנקט שבולת שהביאה שליש דבלא הביאה שליש אפשר יותר סברא דאזלינן בתר התוס' כי העיקר לא חשוב וכ"ז צ"ע. השי"ת יזכני לעמוד על בוריין של הדינים הללו. וכבר הבאתי בחיבורי זה דשם במנחות מבואר גבי תרומה דאי גחין ואכיל מן המחובר א"ח דבטלה דעתי' והו"ל שלכד"א והר"מ בה' תרומות מביא דין זה ונראה דכל האיסורים דגידולי קרקע וכאן גבי חדש אם גחין ואכל מן המחובר פטור והר"מ לא הביא אלא בה' תרומות כמבואר בש"ס לענין תרומה אבל נ"ל דה"ה כל האיסורים של גדולי קרקע הוי דינא הכי וכבר כתבתי זה בגליון בר"מ פ"ז כנ"ל. ונלע"ד כמו דהוא אבעיא בגמרא בחטים שזרען בקרקע ולא אשריש דאפשר דאין העומר מתיר אותן החטים עצמן אע"ג דכל תבואה תלושה או נשרשת העומר מתיר מכל מקום כאן דלא נשרשה אין העומר מתירה מטעם השרשה וגם מטעם תלוש אין העומר מתיר דבטלינהו אגב ארעא וע' רש"י מנחות וברש"י ב"מ דנ"ז ד"ה או דלמא כו' וכקרקע בעלמא דמי ולא שייך עומר למשרינהו עכ"ל חזינן אף דהוא תבואה גמורה מכל מקום כיון דבטלינהו וחשיב כקרקע לא שייך עומר להתיר ועלתה בש"ס בתיקו כמו כן ל"ש עומר להתיר מה שהוא בגוף אדם. ונ"מ דהנה בכל האיסורין פסקינן וכ"פ הר"מ פי"ד מהמ"א דאם אכל ח"ז איסור והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית חייב דעל הנאת גרונו חייב ואע"פ שהי' במעיו והקיאו לא נפק מתורת אוכל וכן אם א' אכל כזית והקיאו ובא אחר ואכלו חייב ועיין יומא פ"א גבי תרומה דפטור השני בכה"ג וע"ש בתוס' שהק' ותירצו שם דשאני גבי תרומה דנתחללה. או דיש חילוק בין הקיאו בפניו דנמאס ובין הקיאו שלא בפניו דאינו נמאס ע"ש. וע' תוס' מנחות ס"ט ד"ה דבלע כתבו ג"כ לענין איסור לא הוי עיכול ובתרומה הטעם דנתחללה או דיש חילוק בין הקיאו בפניו דנמאס ובין הקיאו שלא בפניו דאינו נמאס ע"ש והובאו דבריהם בחיבורינו זה אם כן אם א' אכל כזית חדש קודם הקרבת העומר או בזה"ז קודם יציאת הכוכבים של שיבסר ואח"כ אחר הקרבת העומר או בליל שיבסר הקיאו וחזר ואכלו או בא אחר ואכלו נראה דלוקין מכל מקום כמו חטים שזרען בקרקע דהוא כמו הספק הנ"ל או דמונחין בכדא ועומר התירן או כיון דבטלו בגוף ל"ש עומר להתיר כמו שם דהוא כקרקע ואין העומר מתיר קרקע ה"ה כאן הוי כגוף האדם ול"ש עומר להתיר גוף האדם ע"כ זה נמי הוי בכלל ספק כמו האבעיא הנ"ל ולוקין האוכל מכת מרדות כנלע"ד. ועיין צל"ח פרק אלו עוברין דכתב דאיסור התלוי בזמן כגון חמץ בפסח משכחת דלא יהי' חצי שיעור אסור מן התורה כגון דאוכל חצי שיעור בשביעי של פסח קודם הלילה ואינו יכול לאכול כל השיעור בכה"ג גם ח"ש מותר דל"ש חזי לאצטרופי דבלילה שרי לאכול ע"ש. ולכאורה גבי חדש נמי משכחת זה דאכל בסוף היום ח"ש. אך לפמ"ש דיש דברים שאין העומר מתירן כגון שזרען בקרקע או הקיאן ואף אם נימא דעל אלו אין לוקין דהוי אבעיא כמבואר בר"מ מכל מקום תבואה שלא הביאה שליש שהבאתי ראיה לעיל דנוהג איסור חדש ומכל מקום אין העומר מתירה לדעת רש"י. ואם כי כתבתי לעיל דלא ברירא לי מכל מקום לא נדחה שיטת רש"י מפני חסרון ידיעתינו על כל פנים חזי לאצטרופי בכה"ג בדברים דאף לאחר העומר יהי' חייב. וכל התבואות מצטרפין לאיסור כמבואר בגמרא ובר"מ פ"ד מהלכות מ"א אם כן לא משכחת לה בחדש דיהי' ח"ש מותר מן התורה ופשוט. ודע דבזמן המקדש היתר החדש תלוי רק בעומר אבל לא בכבש הבא עמו כ"ה בת"כ. וכן נראה מדברי הר"מ. וגם לפי מה שכתבתי למעלה בשם הת"כ דעל העומר אין כופין הצבור והטעם דמתיר החדש לא יתרשלו אם כן בכבש ל"ש זה וכופין את הצבור כמו כל הקרבנות וגם רק גבי מנחת העומר כתיב לרצונכם אבל כבש דינו כמו שאר קרבנות וז"פ: