מנחת חינוך · סימן רפ״ו, ד׳

והנה בכלל ע"ג מומין שמנה הר"מ לא מנה נדמה היינו רחל שילדה כמין עז או איפכא ובפ"ג שם ה"ה כתב הנדמה אף על פי שיש בו מקצת סימנים הדומים לאמו פסול כבע"מ קבוע שאין לך מום קבוע יותר מן השנוי וכ"כ בפ"ב מה' בכורות וע"ש בכ"מ ובמהרי"ט אלגאזי מפלפל דלפ"ז חייב על בל תקדיש ובל תקריב ומד' הר"מ שם נראה דאינו חייב שכתב בהלכ' ז' ויראה לי דכל אלו הפסולין אם עבר והקריבו אינו לוקה ע"ש שמביא בקיאות הרבה וכתב דדעת הר"מ כמו מח"ז דמבואר בחולין והבאנו לעיל דהכתוב נתקו לעשה דהיינו שאינו בכלל הלאו ה"נ אף על פי שהוא בכלל בע"מ מכל מקום כיון דהתורה כתבה או עז למעוטי נדמה נתקו מלאו רק ללאו הבא מכ"ע. ובזה מיישב הרבה ק' התוס' שהקשו ל"ל או עז למעוטי נדמה תפ"ל דהוי בע"מ ומתרץ דהתורה כתבה להקל דאי לאו קרא ה"א דהוא בכלל בע"מ ולוקין על הקדישו ועל הקרבה ע"כ כתבה התורה או עז ונתקו מהלאו אל עשה וע"ש שחקר לשיטת התוס' שהקשו קושיא זו בכ"מ נראה דס"ל דנדמה לוקין מחמת בע"מ אם דוקא אם יש לו מקצת סימנים הוי בע"מ דניכר השינוי אבל אם אין לו אפילו מקצת סימנים דלגמרי הוא עז או רחל אפשר דלא הוי בע"מ אך מדלא תי' התוס' לקושיתם דאצטריך או עז למעוטי נדמה בכה"ג דאין לה אפילו מקצת סימנים דלא הוי בע"מ ע"כ אף בכה"ג הוי מום ולהר"מ בכ"ע לא הוי מום כמ"ש כאן ואינו עובר משום בל תקדיש ובל תקריב ככל המומין שחשב שם ע"ש בדפ"ב: