מנחת חינוך · סימן רפ״ד, ז׳

ומ"ש לעיל דעובר על איסור הנאת כילוי באוכל טבל זה פשוט דאין הנאת כילוי יותר מאכילה רק דאכילה חמור דהוא בלאו נוסף או חיוב מב"ש אבל איסור דהנאת כילוי בודאי יש באכילה וז"פ. ועיין לעיל שהארכתי לענין אם א' אכל תרומה והקיאו אם מותר לזר דיש שיטות דדוקא בכהן האוכל אם כן נתחלל בהיתר מותר לזר אח"כ ויש שיטות אף דנתחלל באיסור ע"ל. ועמ"ל ה' תרומות פי"א פלפל וכתב כמו דילפינן תרומה דנתחללה פטור דכתיב ומתו כו' יחללוהו ודרשינן פרט לזו שמחוללת. אם כן לשיטות אלו דגם נתחללה באיסור הוי מחוללת אם כן טבל דילפינן מולא יחללו אם כן אם נתחללה שוב אין כאן איסור ע"ש ונראה דזה דוקא בטבל הטבול לתרומה דנפ"ל מולא יחללוהו אבל טבל הטבול למעשרות דנפ"ל מלא תוכל לאכול כמו שהארכנו אם כן טבל כזה לא נתחלל והרי הוא כשאר איסורין. אם כן אם בא א' ואכלו חייב כי לא ילפינן מחילול ואם נאמר דהנאת כילוי אסור בכל טבל אפילו טבול למעשרות אם כן אסור לסוך בשמן של טבל כמבואר לעיל ואם נאמר ג"כ נהי דהנאת כילוי אסור זה דוקא להחמיר אבל לענין דנתחלל דהוא להקל לא נתחלל ניחא בזה מה שהקשה המ"ל ממה שמבואר בר"מ פי"ג מה' מעשר הי"ז נתן העכו"ם שמן ע"ג טבלא כו' מותר לישראל לסוך אחריו. והנה הר"מ מיירי שם בדמאי אבל בודאי נראה דאסור ואם נימא אף דנתחלל באיסור יצא מקדושתו אם כן בודאי טבל נימא ג"כ כן ובאמת לפמ"ש דבדמאי יש חשש דאיכא בה מע"ש ומ"ע ומע"ר וא"כ בודאי כה"ג דטבול למעשרות לא נתחללו כי לא ילפינן מלא יחללו אבל בטבול לתרומה בלבד אפשר דנתחלל. אך לפמ"ש דמחמת טבול למעשרות אין איסור כלל בהנאת כילוי ואין כל האיסור רק משום טבול לתרומה ובטבול לתרומה שוב נתחלל ומחמת המעשרות מותר לישראל לסוך ויש לפלפל רק הענינים עמוקים. ואם נאמר גבי מצה דעשה דל"ת כמ"ש הש"א והנה נבעלה לפסול לה דאסורה בתרומה רק בלאו כמו שהבאנו לעיל ונשים חייבות באכילת מצה מותר להם לאכול מצה של תרומה דהעדל"ת שאין בו מיתה. ואני מסתפק בכה"ג אם הקיאה ואכל זר אי חייב אם נאמר כיון שאכלה בהיתר התרומה דהעשה דחי אם כן ה"ל כמו כהן שאכל ונתחללה א"ד דוקא כהן שאכל דאכל בהיתר נתחלל לדעת זו דצריך שיתחלל בהיתר אבל כאן אינו היתר רק דיחוי וכ"מ שיוכל לקיים שניהם אינו דוחה ע' רש"י ותוס' ברכות סוגיא דפושטו אם כן לא הוי נתחלל בהיתר. וכן אם זר אכל תרומה מחמת פ"נ ג"כ חייב אם הקיאה ואכל אחר דלא הוי נתחלל בהיתר ובפרט לפי מה שהבאתי לעיל הטעם דנתחלל בשם התוס' דהוי כמו דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו אם כן ה"נ דהמצוה בזה היא אכילת תרומה לכהן ונעשית מצותו אבל באם נדחה מפני עשה או פ"נ לא נעשית מצותו השייך במצוה זו אם כן לא נתחלל כנלע"ד. וע' תוס' פסחים דל"ג ע"ב ד"ה א"ק בתירוצם שם כתבו אבל בטבל של חמץ אין מדליקין דלא איירי קרא אלא בשתי תרומות ואם כי דהתו"ס אינם מובנים כמו שתמה המ"ל פ"ב מה' תרומות שם על כל פנים ראי' לדברינו דלא מיירי אלא בשתי תרומות אבל הטבול למעשרות אינו אסור בהנאת כילוי כמ"ש וראיתי בס' גנזי יוסף שכתב בכוונת התוס' דהטעם דאסור בהנאת כילוי דצריך לקיים מצות הפרשה ואם מכלה הטבל אינו מקיים מצות הפרשה אבל טבל של חמץ דבלאו הכי לא יפריש דמצוה לשרפו אם כן מותר בהנאת כילוי וזה כוונת התוס' ע"ש ובאמת זה דרך חידוד אבל אין לנו לבקש טעם למצות התורה דאל"ה לא הוי צריך למילף טבל טהור מטבל טמא דאסור בהנאת כילוי ע"ש בתוס' שבת. אך לכאורה קשה להסוברים דהנאת כילוי אינה אסור מן התורה מכל מקום אמאי לא יהי' איסור תורה הא מבטל מ"ע דהפרש'. אך באמת ז"א איסור דהתורה אסרה טבל בלאו וגם מ"ע להפריש אבל כ"ז אם רוצה לאכול אבל אם אינו רוצה לאכול אין כאן מצות הפרשה ג"כ והוי כמו שחיטה דאם רוצה לאכול אם אוכל נבלה עובר בלאו ומ"ע אם רוצה לאכול לזבוח כמבואר בר"מ אבל אין המצוה חיובית כתפילין וכדומה ומברכין על השחיטה כיון דעשה הוא אם רוצה לאכול כמו כן גבי טבל אבל אם אינו רוצה לאכול אין כאן מצות הפרשה כלל וכן הוא להדיא במ"א סי' ח' סק"ב. אך הט"ז ביו"ד סי"א כ' דטבל אינו דומה לשחיטה וטבל אפילו אם אינו רוצה לאכול מצוה להפריש ואי"ה במצות הפרשה נברר זה: