מנחת חינוך · סימן רס״ו, כ״ג

והנה מצינו בש"ס שם ביבמות ובשבועות דאם בעל באבר מת (בשבועות) היא פלוגת' ורבא סובר דהמשמש מת בעריות פטור מעונש וע"ש ביבמות דנ"ה ע"א. והנה למ"ד דמשמש מת בעריות חייב נראה דלכל הענינים הוי ביאה כגון לענין קדושי אשה ולפסול אשה כיון דלדידי' ביאה גמורה היא אם כן מועיל ביאה זו לכה"ג אף דהעראה אצטריך לרבות ח"ל ואשה לבעלה אף דחייבים מיתה נראה דבגמר ביאתו אף שהיא בא"מ היא יותר טובה מהעראה. אך לענין יבום דעת התוס' ביבמות דף נ"ג ע"ב ד"ה שאנסוהו כו' דאף למ"ד המשמש מת חייב מכל מקום לא קני לענין יבום דבעינן ביאה שיהי' ראוי להקמת שם ע"ש וכה"ד הרא"ש ולמ"ד משמש מת פטור כ' שם דפשיטא דלא הוי ביאה דילפינן מעריות ע"ש ונ"פ דלמ"ד משמש מת בעריות פטור מכל העונשין אם כן בודאי אינה ביאה לשום דבר כי הכל ילפינן מעריות ובפרט כיון דלא הוי ביאה לענין עונשין מסתבר' דלא הוי ביאה כלל אדרבה העראה ושלכ"ד דאתרבי לגבי עונשין צריך לימוד לענינים אחרים אבל במה שהוא פטור מן עונשים כגון משמש מת פשיטא דלא הוי ביאה לכ"ד כ"נ לכאורה. והנה הר"מ פ"א מה' א"ב פסק דהמשמש מת פטור ע"ש הי"א וכתב שאין זה ביאה והנה פ"ב מה' יבום חשיב שם העראה ושלא כדרכה דקני ביבמה ולא חשיב משמש מת דז"פ לשיטתו פ"א מהא"ב דאם פטור לענין עונשין מכ"ש דאין זה ביאה ליבום והמחבר באה"ע סי' קס"ו סעיף ח' מביא לענין ביאת יבמה דבאבר מת לא קנה וע"ש בב"ש מביא דהתו"ס דאפילו למ"ד חייב מכל מקום אינו קונה ביבמה ובאמת אנן פסקינן כרבא דבאבר מת פטור כמבואר בר"מ פ"א ובטור סי' כ"א ובר"מ ה' אישות לענין קדושי ביאה מביא ג"כ דהעראה ושלכ"ד קונה ולא הביא דין א"מ כי פשוט לפ"ד כמ"ש אך הטור והמחבר בסי' ל"ג גבי קדושין לא הביאו דין א"מ לגבי קדושין ואם הי' פשוט להם שאינה ביאה אם כן למה הביאו לענין יבום. ואפ"ל כיון דביבמה זקוקה סגי בביאה גרועה כסברת קצת הראשונים לענין העראה דאשה לבעלה לא נקנית בהעראה אבל יבמה כיון דזקוקה לו נקנית בהעראה ע"כ מביא זאת לענין יבום. והנה מבואר בש"ס דסוטה דכ"ו ע"ב דשמואל אמר דשחוף מקנין ע"י ופוסל בתרומה (ושחוף היינו אבר מת ערש"י ור"מ פ"א מא"ב ופ"א מה' סוטה) ופריך שם בש"ס מקנין ע"י פשיטא ומשני וכן הוא פוסל את התרומה פשיטא ומשני אתרוייהו דה"א דש"ז כתיב אלא למאי אתי לשקינ' לה דרך אברים ע"ש. והנה בעיני יפלא כיון דשם בשבועות סובר רבא דהמשמש מת בעריות פטור דילפינן מנדה ע"ש אם כן מאי פשיט' שייך בזה אדרבא צריך לאשמועינן דה"א כיון דלענין עונשים לא נחשב ביאה לא הוי ביאה לענין קינוי ולפסול לכהונה וכ"ת דיליף לה מש"ז וזה תי' הש"ס. אבל לפי מה דמסיק דמש"ז לא נפיק דצריך קרא לדבר אחר אם כן ממילא חייב בא"מ הא לית' דבש"ס יבמות דט"ז מבואר בא"א ילפינן פרט למשמש מת ומקשה הש"ס למ"ד משמש מת חייב ש"ז ל"ל ומתרץ למעוטי מתה. והנה הר"מ והטור פסקו בפ"א מהא"ב ובסי' כ' דהמשמש מת והמשמש מתה פטור ולכאורה כיון דמשמש מתה נפ"ל ביבמות מש"ז למ"ד משמש מת חייב ולמ"ד משמש מת פטור ילפינן משמש מת מש"ז אם כן היאך פסקו כשניהם ועיין ב"ש סי' כ' עמד בזה ותי' עפ"י דהתו"ס שבועות י"ח וכוונתו דמבואר בתוס' שם דרבא יליף מקרא דנדה דמשמש מת בעריות פטור ומש"ז יליף דמשמש מתה פטור. וע"ש בתוס' הניחו בתימה דרבא ביבמות יליף מש"ז דמשמש מת בעריות פטור ע"ש על כל פנים מקר' דנדה נמי מוכח דמשמש מת בעריות פטור אם כן נראה דלא הוי ביאה אם כן מאי מקשה ש"ס פשיטא דמקנין ופוסל בתרומה אדרבא דה"א כיון דלא הוי ביאה לענין עריות אינה נאסרת על בעלה ואין מקנין ע"י וכן אין פוסל לתרומה וצ"ע כעת. על כל פנים דעת הר"מ והטור דהמשמש מת פטור ופסק להא דשמואל לענין קינוי וסתירה ופ"א מה' סוטה ה"א כתב אפילו שחוף היינו שאינו מתקשה נראה דשמואל הוציא דין זה דקינוי באשה מכלל כל הענינים דבכ"מ אין עונשין רק אסורה על בעלה ומקנין ע"י וכן הטור בסימן כ' מביא דהמשמש מת פטור ובסי' קע"ח מביא דמקנין ע"י שחוף ועב"ש סי' כ' ע"ד הרמ"א שכתב דכל ביאה שחייבים עליה מיתה אשה נאסרת ע"כ כ' הב"ש דל"ד דהא המשמש מת פטור ונאסרת על בעלה כמבואר סי' קע"ח ובפ"א מהא"ב הי"א כתב דהמשמש באבר מת פטור שאין זו ביאה אבל פוסל מן התרומה וכתב הרב המגיד דהיינו מימרא דשמואל בסוטה וכ"כ בפ"ח מה' תרומות הי"א דנעשית זונה וחללה ופסולה לתרומה אפילו הי' שחוף והכסף משנה פ"ו מהלכות הנ"ל מביא ד' הש"ס בסוטה נראה ג"כ דכ"מ אין ביאה כזו מועלת כלל ובמקום דהוי ביאה כגון בקינוי ובתרומה מביא דין זה בפירוש דהוי ביאה ועכ"פ לפי המבואר לעיל דמקרא ובת איש זר כו' דילפינן דפסולה לתרומה ג"כ פסולה לכהונה מק"ו ואי לוקין או אין לוקין מק"ו כבר כ' לעיל על כל פנים איסורא בודאי איכ' ולדעת קצת שיטות לוקין ג"כ כמ"ש לעיל באריכות אם כן צ"ע למה בה' תרומות פ"ח השמיענו הר"מ דין זה וכן בהלכות סוטה וכתב בין המערה כו' ובין שלא כדרכה כו' אמאי לא השמיענו רבותא יותר דגם באבר מת פסולה מן הכהונה דהוא חידוש דבכ"מ לא הביא זה דלאו ביאה הוא אבל לענין כהונה הוי ביאה והי' צריך להשמיענו זה. גם צ"ע דהר"מ פ"א מהא"ב הי"א כתב כל הבא כו' בלא קישוי אינו חייב כרת ולא מלקות שאין זו ביאה אבל פוסל מן התרומה כיון ששם אין זה מקומו רק הביא הדין אף דלא הוי ביאה מכל מקום יש מקום דהוי ביאה כגון לפסל' מן הכהונ' ואמאי לא הביא דנאסרת על בעלה בביאה כזו ואי דמביא בה' סוטה דגם לענין פסול תרומה מביא פ"ח מן התורה ומכל מקום מביא כאן ולמה לא מביא דין זה ג"כ כאן דנאסרת על בעלה ועל הבועל. והנה התוס' בסוטה ד"ה שחוף כתבו בשם ר"ת דשחוף היינו שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע נראה דלא כר"מ רק הוא מתקשה רק אינו מזריע. ולפי זה ניחא דכל הביאות חייב אף על פי שאינו מזריע ואפילו בש"ח כתבו התוס' יבמות נ"ה ע"ב ד"ה א"ח כו' דחייב על גמר ביאה אפילו בלא הוצאת זרע ולא ממעטינן אלא העראה ושלא כדרכה וא"כ בכהת"כ הוי ביאה אך מחמת דכתב' התורה ש"ז ה"א דבסוטה על כל פנים צריך שיהי' ראוי להזריע או בתרומה דכתיב ולא יחלל זרעו כמבואר שם קמ"ל שמואל דמקנין ופוסלת לתרומה ככל התור' אבל לדעת הר"מ והטור סוטה ותרומה חמור מכל התורה צ"ע מאי מקשה הש"ס פשיטא כיון דלאו ביאה היא בכה"ת אם כן צריך לאשמועינן וגם מאי משני דה"א מחמת דכתיב ש"ז קמ"ל דדרשינן למלתא אחריתי מכל מקום בכה"ת דלא כתיב מיעוטי מכל מקום משמש מת פטור או דילפינן מנדה או דילפינן מש"ז דא"א כמו דיליף העראה כמבואר שם וצ"ע דעת הר"מ והטור. העולה מכל מ"ש לעיל דנ"ל אפילו לדעת הר"מ מכל מקום כיון דבעריות פטור באבר מת אם כן ה"ה דאינה מקודשת בביאה כזו וכן אין היבם קונה אותה ואינ' ביאה רק דנאסרת על בעלה ופוסלה לכהונה ולתרומה לפמ"ש אבל לשיטת הר"ח בא"מ אינה נאסרת על בעלה ואינו פוסלה מהתרומה ומכהונה.