מנחת חינוך · סימן רס״ד, י״ב

והנה המצוה זו טומאת קרובים דעת הר"מ והרהמ"ח דוקא לזכרי כהונה שהם מוזהרים שלא לטמאות מצווים על ט"ק אבל בנות אהרן וכן שאר ישראל שאינם מוזהרין על הטומאה אינם מצווין ג"כ על טומאת קרובים ומבואר כאן בר"מ פ"א מה"א והראב"ד השיגו מהברייתא הובאה בכ"מ תני ר"ח אשתו ארוסה כו' לא אוננת ולא מטמאת לו משמע אבל נשואה מטמאת לו ואי לענין איסור אפילו ארוסה מותרת לטמא כי בנות אהרן אינן מוזהרות וע"כ לענין שארוסה אינה מחויבת לטמא מכלל דנשואה מחויבת ע"ש. ובאמת לדעת הר"מ בלאו הכי קשה הך ברייתא דאפילו יסבור דכולם מצווים לטמא לקרובים מכל מקום לפמ"ש הלחם משנה דדעת הר"מ דלאשתו אינו מטמא רק מד"ס דלאו בכלל קרובים דקרא היא אם כן נהי דהוא מטמא לה מחמת דירית לה אבל היא בודאי אינה (רשאה) [מחוייבת] לטמא לו כי לאו בכלל קרוב והיא לא ירתה לבעל אם כן למה דוקא ארוסה אפילו נשואה אינה מחויבת דלאו בכלל קרובים הם. והנה ברא"ש בהק"ט כ' לדברי הר"ם דלאו דוקא נקט ארוסה. והנה רש"י בכ"מ מכח קושיא זו וגם התוס' פי' דהברייתא מיירי ברגל והשאג"א היו"ט כתב דגם הר"מ מוקי להברייתא ברגל. ובאמת איני מבין דמ"מ קושית הראב"ד במק"ע דאם מיירי ברגל אם כן כמו דאין ארוסה רשאה כמו כן הנשואה כיון דאין מצוה לטמאות אם כן היא ג"כ אינה רשאה לטמאות ברגל וע"ש בשאג"א דלדעת הר"מ דאשה חייבת בשמחה ברגל אסורה לטמאות ברגל משום שלמי שמחה ולדעת הראב"ד דאשה א"ח בשמחה אין אשה מוזהרת כלל שלא לטמאות ברגל כי בראיה וחגיגה פטורים ע"ש באריכות. ועיין בס' ט"א לר"ה הקשה על הר"מ דאי אמרינן דאין מצווים על ט"ק רק הכהנים אם כן בסוכה מוכיח הש"ס דעוסק במצוה פטור ממצוה מהאנשים אשר היו טמאין לנפש אדם מי היו ח"א נושאי ארונו של יוסף היו וח"א מישאל ואלצפן היו ואח"ז אמרינן דהם היו יכולין לטהר עצמן אלא טמאי מכל מקום היו שחל שביעי שלהם בע"פ וע"ש ברש"י ותוס' דלא מכל מקום ממש דמ"מ ממש דוחה אפילו פסח בזמנו מולאחותו אלא טומאת קרובים ואי דאין מצוה בט"ק רק בכהנים ואז לא היו כהנים רק אלעזר ואיתמר ואהרן אביהם אם כן היו זרים ואין מצוה בט"ק אם כן לא היו עוסקים במצוה כלל ע"ש. ולי צע"ק היאך מוכיח הש"ס דעוסקים במצוה פטור מה"מ דלמא לעולם חייב במצות ואי דהיאך טימאו לקרובים הא כל ישראל לא יכלו לטמאות מחמת מצות הפסח אם כן כיון דאין שום א' רשאי לטמאות היו מונחים בלא קבורה הדר הוי להו מת מצוה ומכל מקום בודאי דוחה הכל. ואפ"ל דלא ימלט בתוך עם רב בישראל שלא יהיה טמאים אחרים והו"ל להתעסק ולא טהורים ולא הוי מכל מקום רק מצות ט"ק. וע"ש בלחם משנה כ' ג"כ בדעת הר"מ דמיירי ברגל וכתב לפ"ז נשואה מטמאה לו וא"י מה מעלה בנשואה יותר מארוסה ובפרט לשיטת הר"מ שדעתו דלא הוי בכלל קרובים וגם שיש בדבריו ט"ס. והנה לעיל כתבתי דלדעתי קטן אינו מצווה במצות כלל לא שהוא מצווה רק שאין בו דעת כדעת הפמ"ג והבאתי ראיה לזה רק דזה גזירת הכתוב להזהיר גדולים עה"ק וכן בכל האיסורים דאסור ליתן להם בידים עיין לעיל. אם כן לפ"ז נראה דגדול מוזהר על קטן שלא לטמא אותו אפילו לקרוביו כי אין מצוה עליו כלל לטמא לקרוביו והוי כרחוקים אצלו אם כן אסור לטמא אותו אפילו לקרוביו כנ"ל. אך נ"ל דאם הקטן בעצמו מטמא לקרוביו אף דמבואר בא"ח סי' שמ"ג דאביו חייב להפריש בנו מטעם חינוך עי"ש בב"י באריכות דהיא דעת הר"מ וכאן נ"ל דא"צ להפרישו מטעם חינוך דמבואר בחגיגה דף ו' דקטן חיגר אף שיכול להתפשט לכשיגדל מכל מקום א"צ לחנכו בראי' ברגל כיון דגדול כה"ג פטור אף דהקטן הזה לכשיגדל יתפשט מכל מקום א"ח בחינוך ע"ש ברש"י ומכ"ש כאן דגדול כה"ג מצוה עליו לטמאות והקטן בעצמו לכשיגדל יהיה מצוה עליו אם כן א"צ לחנכו דעיקר החינוך כדי שלא יעשה בגדלותו איזה ל"ת או שיעשה מצוה בגדלותו במצות עשה אם כן למה יהיה מפריש אותו כיון דכשיגדיל יהיה רשאי לטמאות ומצוה איכא כנ"ל. והנה במ"ש לעיל דכיון דכתבה התורה לה יטמא ואינו מטמא על הספיקות אפילו אם יש רוב ג"כ אינו מטמא כגון אם יש הרבה קרובים ורחוק ופי' ל"א מרובא פריש עיין לעיל. ואף דמבואר בספרא דלאביו חזקה מטמא והוי ג"כ רוב דלמא לאו אביו הוא. אך דשם הוחזק הרוב מקודם לדברים אחרים אם כן מחזיקין הרוב גם לזה אבל אם הרוב אינו אלא לענין זה ולא הוחזק מכבר אין מטמא וסברא זו מפורסמת בס' אחרונים. ובמה שהבאתי לעיל קושית הרמב"ן מדוע לא התעסקו אלעזר ואיתמר בניו ותירצתי שם. עי"ל להמ"ד בסנהדרין דשרפה ממש הוי רק התוס' כ' בסנהדרין ובסוכה דשלדן קיימת הוי דאי לא"ה אינו מטמא כלל ונ"פ דבכה"ג אין מצוה בטומאת קרובים כמו נחסר וגרע מנקטע ראשו אם כן אין הקרובים רשאים לטמאות כנ"ל פשוט וע"ש בש"ך סימן שע"ג דאם אינו לאח"מ כמו בחיים אינו מטמא לו ע"ש. והנה לדעת הר"מ והרהמ"ח נכלל במצוה זו מצות אבילות ג"כ והר"מ כ"כ בספר המצות אבל בס' היד פ"א מה"א לא הביא רק מפסוק ואכלתי חטאת היום וע"ש בכ"מ ולח"מ. והנה יש ג' שיטות בענין אבילות דעת קצת מרבוותא הובאו ברי"ף ברכות פ"ב דכל ז' ימים הן מן התורה. ודעת הרי"ף והר"מ ושאר ראשונים דיום ראשון בלבד הוא מן התורה ושאר הימים אינו אלא מדרבנן. ודעת רבותינו הצרפתים דאף יום ראשון הוא רק מדרבנן דאנינות לחוד ואבילות לחוד רק לענין מעשר וקדשים יום ראשון מן התורה אבל לענין אבילות אף יום ראשון מדרבנן ודעת הראב"ד דאף גזירת שלשים היא דאוריי' עי' בטיו"ד סי' שצ"ח וברא"ש פ' אלו מגלחין באורך: