מנחת חינוך · סימן רס״ג, כ״ד

והנה לא אמנע מלכתוב מה שאיני יודע אף שאפשר הוא דבר פשוט למי שבקי בש"ס ושכלו בריא אך איש כמוני לא אבוש לכתוב מה שנסתפק לי. הנה ידוע ומפורסם בכל הש"ס ס' טומאה ברה"י טמא דנפקא מסוטה וטמא ודאי כמבואר בסוטה ובכ"מ בש"ס ותוס'. וס"ט בר"ה טהור לגמרי או דילפינן ג"כ מסוטה או דאוקי אחזקה ע' תוס' במקומות הנ"ל. וגם מבואר דאפילו כמה ספקות ברה"י טמא. והוא במשנה דטהרות כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא וכ"פ הר"מ פח"י מה' אה"ט ודין זה הן בטומאת מת הן בשאר דיני הטומאה כידוע. וד"ז דוקא בטומאה אבל באיסורין אין נ"מ בין רה"י לר"ה וגם ס"ס שרי בכל האסורים והוא ידוע ואפילו תשב"ר יודעין אותו. והנה אם א' נטמא בס' טומאה ברה"י הוא טמא ודאי ושורפין תו"ק אני מסתפק מה דינו לענין איסור לאו כגון כאן כהן ונזיר דאם יש ס"ט ברה"י או ס"ס אם נגע בודאי טמא הוא כמבואר פ' שני נזירים דהנזיר מגלח על ס"ט. אך אם התרו בו שלא לטמאות ועבר וטימא עצמו אי לוקין אי נימא דהתורה גילתה דוקא לענין טומאה דהיינו שהאדם נטמא וטעון טבילה והע"ש גבי שאר טומאות והזאה גבי ט"מ אבל לענין הלאו שהתורה אסרה לעבור ע"ז אפשר דאין לוקין אם עבר דלענין הלאו הוי כשאר איסורין אף דהוא טמא מידי דהוי אטומאת שרץ שהוא טמא ומכל מקום אין הכהן ונזיר מוזהרי' וכן בס"ס ברה"י אפשר דאפילו לכתחלה מותר לטמאות כי לענין הלאו שלו הוי ככל איסורין שבתורה וס"ס שריא אך שהוא טמא וטעון הזאה או תגלחת בנזיר דכ"ה גזירת הכתוב לענין טומאה אבל באיסור שיש בו הרי הוא ככל איסורין שבתורה. וכן להיפך בס"ט בר"ה דטהור לגמרי כי הוא גזירת הכתוב לקצת שיטות דגמרינן ג"כ מסוטה אי נימא כיון דהוא טהור גמור מותר לטמאות עצמו לכתחלה בס' מת בר"ה כמו כל ספיקא דרבנן לקולא או נימא אף שהוא טהור מכל מקום לענין הלאו הרי הוא כשאר איסורין וסד"א לחומרא. והנה לכאורה כאן גבי כהנים הוציאה התורה הלאו בלשון יטמא אם כן אפשר ברשות היחיד כיון דהוא טמא עובר ולפי זה ברשות הרבים מותר לכתחלה כי הוא טהור ואפשר דייק מתחלת המקרא לנפש דוקא ודאי לא יטמא אבל ס' אינו בכלל וכה"ג בסוטה גבי רומיא דר"ג. וכן אני מסתפק לענין טומאת מו"ק או לענין תרומה דאם נטמא בספק רשות היחיד אף שהוא טמא מכל מקום אפשר לא יתחייב מלקות או קרבן על ביאתו למקדש או אכילת קודש ומכ"ש בס"ס דלענין איסור שרי וא"כ לענין ב"מ או אכילת קדשים הרי הוא כשאר איסורין וא"ח וכן לענין תרומה דכהן טמא שאכל תרומה דחייב מב"ש וחייב מלקות וכן אם אכל תרומה טמאה דעובר בלאו ואם הוא טהור ואכל תרומה טמאה עובר בעשה כמבואר דינים אלו בר"מ ה' תרומות והב"מ ופסהמ"ק וכן להיפוך אם נטמא בס"ט בר"ה שהוא טהור אם יהיה לו היתר לכנוס למקדש ולאכול קדשים ותרומה ובאמת בכל האיסורים סד"א לחומרא מן התורה לרוב הראשונים החולקים על הר"מ. ונ"ל לענין טומאה כיון דהתורה הוציאה הלאו בלשון טומאה שלא יכנוס למקדש בטומאה או קדשים או תרומה אם כן העיקר תלוי בטומאה כ"ה שהוא טמא חייב על ביאת מו"ק ועל תרומה כי הוא טמא וע"ז הקפידה תורה וכן ברה"י כיון שהוא טמא חייב על כולם ובר"ה שהוא טהור פטור על כולם אף שבאיסורין אינו נוהג ד"ז וכן נמי בכהן ונזיר כיון שעיקר הלאו שלא יטמא אם כן עובר אם מטמא עצמו בטומאה דהוא טמא כגון בס"ט ברה"י ומותר לטמא עצמו בר"ה כיון דהוא טהור לגמרי וכן מוכח מסדר טהרות כ"פ וכ"ה בסוטה כ"ט ר"ג רמי כתיב והבשר כו' בכל טמא לא יאכל הא ס' יאכל וכתיב וכל טהור כו' משמע דס' לא יאכל ומתרץ דכאן ביש בו דעת לישאל כו' וכאן באין בו דעת לשאול חזינן דזהו לאו דאסור לאכול קדשים בטומאה מכל מקום באין בו דעת לשאול כיון דהוא טהור מותר לאכול וכן כל טהור כו' ביש בו דעת לשאול כיון שהוא טמא עובר כנ"ל. אך נראה דזה דוקא בהלאוין שבטומאה זה תלוי אם טמא או טהור אבל אם מעסק הטומאות נסתעף איסור אחר נ"ב דשם ל"א דתלוי בטומאה אלא ה"ה כשאר איסורין דאין חילוק בין רה"י לר"ה כגון סוטה ואח"כ מת בעלה ובא עליה כהן או דהיה בעלה כהן נראה דאין לוקין משום לאו דזונה כיון דהוא ס' ולא עשאו כודאי אלא לענין טומאת סוטה. ובסוטה כ"ט ע"א מצריך שם הש"ס פסוקים דסוטה אסורה לכהונה ולתרומה עי' רש"י ותוס' נראה דבלא הפסוקים אף דהיא טמאה לבעלה מכל מקום אינה בכלל זונה אצטריך קרא לזה. ונראה דהיא רק עשה לכהונה אבל בכלל לאו דזונה ליתא. וסוטה לבעלה דעת הר"מ פי"א מה' גירושין דודאי זינתה לוקה הבעל משום לאו דטומאה ובס' אין לוקה נראה דאף גבי טומאה שעשה הכתוב ס' כודאי מכל מקום אין לוקין על הלאו וע"ש במ"מ מביא בשם הרשב"א דאף ס' סוטה כיון שעשה הכתוב כודאי ומכל מקום דוקא התם כי הלאו נפיק מאחרי אשר הוטמאה והכ' קראה לס' ג"כ טמא אבל לענין זונה לכהונה אין לוקין על הס' או לתרומה וע"ש בכ"מ ולחם משנה שדעתם כן דאין לוקין על הטומאה כמ"ש הר"מ פ"א מהא"ב דאפילו אם בא ע"א אחר קינוי וסתירה דוקא בעלה כהן לוקה ולא ישראל ע"ש באריכות. על כל פנים מדברי הר"מ בהא"ב נראה דלוקין משום זונה אף דאינה ודאי רק קו"ס בע"א. גם צ"ע כיון דע"א אינו מעלה רק גבי סוטה אם כן למה נקט ע"א אפילו בלא ע"א כ"ז שלא השקה יהי' חייב מלקות משום זונה ועי' בסוגיא דסוטה שם וביבמו' י"א וצ"ע בכ"ז והש"י יזכני לברר ד"ז. שוב הראה לי תלמידי בש"ש להקצה"ח שמעתא פי"ב וי"ג כתב ד"ז ומביא הסוגיא דסוטה וכתב אי לאו קרא לכהונה ולתרומה לא היינו יודעים אף שלבעלה אסור התם משום טומאה אבל לענין זונה הוי לאוי אחריני ע"כ גלי הכתוב דגם לענין כהונה ותרומה אסורה משום טומאה וגם הביא ד' הר"מ דהא"ב וכ' דזה כוונת הר"מ שהשיג שם והוא כתב דדעת הר"מ דהולך לשיטתו בה' סנהדרין וא"צ עדים כו' איסור בע"א יוחזק ע"ש ודבריו צע"ק והרגיש במ"ש והנאני שכיונתי לדעתו הרמה בעזה"י. על כל פנים יצא לנו דאף להש"ס דמרבי דאסור' גם לכהונה משום ונטמאה וכן לתרומה מכל מקום אין לוקין אם בא עליה כהן כי הוא רק עשה ולא לאו כי לענין הלאו הוי ס' ככל ס' איסור או שאכל' תרומה. ואף להרשב"א שהובא במ"מ דסוטה ג"כ לוקין עלי' בעלה מכל מקום לא מן ונטמאה רק מן הלאו לא יוכל כו' אחרי אשר הוטמאה דהתורה גילתה לאו אחר אבל לענין זונה דהוי מילתא אחריתי א"ע רק בעשה ואין לוקין וגם בסוטה שהי' בר"ה שהיא טהורה לבעלה. אך אם היא באיזה ענין שלענין ס' איסור הי' אסור אסור' לכהונה ולתרומה לא מן ונטמאה רק בתורת ס' איסור וכאן גבי כהן ונזיר דלשיטת הר"מ הלכות גירושין דלוקין על הלאו אחרי אשר הוטמאה מכל מקום דוקא בודאי ולא בס'. חזינן דדעת הר"מ אף דעשה בה הכתוב ס' כודאי וקראה טמאה מכל מקום אין לוקין אף על פי שהכתוב אפקי' ללאו בלשון טומאה ומכל מקום אם אינו ודאי אין לוקין אם כן כאן נמי אף דכתב בלשון יטמא מכל מקום אין לוקין על ס"ט ברה"י כיון דאינו ודאי ואף שלפי שהבינו הכסף משנה והלחם משנה שם והרב המגיד בהל' א"ב דאין לוקין כלל על הלאו דשם מכל מקום מחמת ט"א דהוי לאו שבכללות אבל לענין ס' ודאי לא דחו הר"מ כנ"ל ואני לומד כעת בלא עיון: