מנחת חינוך · סימן כ״ב, י״ז

ואם קטן יש לו פ"ח בודאי הוא קדוש אך לפדות הפ"ח בודאי אינו מצווה דקטן לאו בר מצות הוא וגם אם פדה אינו פדוי ל"מ אי אמרינן שזה הוי כמו קנין אצל הכהן אם כן מקחו לאו מקח היא דנתינתו בדמים לאו נתינה היא עיין ר"מ והרב המגיד פכ"ט מה' מכירה ועוד דל"ש כאן דעת אחרת מקנה כי ממי קונה הפ"ח דהכהן לא זכה בו עוד ובאמת אין זה כמו קנין כי תיכף בהפרשת השה נפדה הפ"ח ויצא לחולין ע' מהריט"א ומכל מקום אינו פדוי כי אין מעשה קטן כלום ואפילו אם הגיע לעונת נדרים חדא דאין זה הקדש דיהיה מופלא סמוך לאיש הקדישו הקדש ועוד אף בהקדש דוקא הקדשו הקדש אבל לפדות הקדש אינו יכול אם לא מטעם קנין בדעת אחרת מקנה ואין כאן מקומו אבל כאן ל"ש זה בודאי פדיונו לאו כלום הוא כנלע"ד פשוט. ואם אחר פודה פ"ח של קטן ע"ל אם נאמר דאחר יכול לפדות לא מטעם זכיה ושליחות פשיטא דיכול אחר לפדות אבל אם נאמר דהוא מטעם זכי' כתרומה אם כן קטן לכאורה לאו בר שליחות אך באמת זכין לקטן ד"ז תוכל ללמוד מט"ז סימן ש"ה סקי"א אם פודין הקטן ועיין בנה"כ ובאחרונים באריכות. וחרש דינו כקטן ושוטה גם כן מבואר בח"מ סי' רמ"ג דזכין לשוטה ע"י אחר אם כן דינו כקטן לענין אם אחר רוצה לפדות ועקצה"ח הביא דיעות דחו"ש אין זוכין להם ע"י אחר דלא יבאו לכלל דעת ופלפל בדברי הט"ז לענין פה"ב. ולענין נתינת השה לכהן חרש שוטה וקטן ע"ל מצוה דבכור ועיין בס' המצות להר"מ בשורש י"ב מה שהשיג הרמב"ן על רבינו הר"מ דגבי תרומות ומעשרות דאינו מונה הר"מ כל אחת כ"א מצוה אחת ובאמת יש בכ"א שני מצות היינו הפרשת תרומה או מעשר או חלה דקודם לזה הוא טבל ותיכף שהופרש אף קודם נתינתו לכהן נתקן לאכילה אם כן מצוה להפריש ואחר הפרשה מצוה מיוחדת ליתן לכהן ע"ש שסקל מחשבונו של הר"מ ד' מצות והכניס ד' מצות הפרשת תו"מ חוץ הנתינה לכהן אך במתנות זרוע לחיים וקיבה ורה"ג כתב הרמב"ן שמצוה א' היא ליתן לכהן כי הדברים הללו אינם טובלין ואין מצוה בהפרשתם רק הנתינה לכהן ומביא ג"כ ראיה דבתו"מ מברכין על הפרשה מבואר דהיא מצוה בפ"ע דאי המצוה נגמרת ע"י הנתינה לא היו מברכין על ההפרשה דאין בעשיי' גמר מצוה ע"ש. ולכאורה כאן בפ"ח דאבה"נ עד שיפדה ותיכף בהפדיון נתקיימה המצוה אפי לא נתן ליד כהן ומבואר בש"ע דמברכין תיכף בשעה שמפריש הטלה קודם הנתינה ליד כהן כיון דפדוי תיכף עיין בש"ע אם כן כיון דמברכין על הפרשה ההפרשה בעצמו מצוה ובודאי ג"כ מצוה ליתן לכהן כי הוא מת"כ אם כן ה"ל לרמב"ן לחשוב כאן לפי חשבונו שני מצות מצות פדי' לחוד ונתינה לכהן לחוד. ובאמת כאן מודה שלא חשב זה לשני מצות וצ"ל כיון דאינו מבואר בהדיא בתור' דמצוה על הבעלים ליתן לכהן רק דהתורה אמרה דהוא לכהן והש"י ב"ה יזכה לכהן אם כן אין הנתינה מצוה בפ"ע כי משלחן גבוה קא זכו הכהנים והוי דומיא דמורם בקדשים שאין הנתינה נחשב למצוה כי אין מבואר בתורה שמצוה על הבעלים ליתן ע"ש ברמב"ן שכתב כן ה"נ אינו מבואר שיתן הפדיון רק דהתורה גזרה דזה שייך לכהן אבל בלשון מצוה לבעלים שיתנו אינו מבואר ע"כ אינו נחשב הנתינה לכהן מצוה למנות בענין התרי"ג מצות ע"ש ברמב"ן ותבין: