לעזוב הלקט כו' בשעת תלישה. היינו בדבר שדרכו לתלוש אבל עיטוף פטור עיין ר"מ פ"ב ובחולין וע' מש"ל והנה לענין התנאים הנצרכים לענין פאה היינו אוכל ונשמר כו' נראה דג"כ גבי לקט הדין כן כיון דנפ"ל מקציר עיין ר"מ ור"ש ומבואר בפירוש גבי המשכים וזכה בכריו אבל אם זכה בהפקר פטור מן הלקט שו"פ וגם לקיטתו כא' (וא"צ למעט תאנים דבלאו הכי אילנות (אינם) פטורים מן הלקט עש"ס ור"מ) רק אם יהי' במין א' דבר שאין לקיטתו כא' ג"כ פטור. והנה נראה דעת הר"מ ג"כ כאן דאף קטניות חייבים מן התורה בלקט ודעת תוס' לא ברירא לי שכתבו בפאה דא"ח אלא דגן תירוש ויצהר ובלקט ל"ש תירוש ויצהר דא"ח בלקט (רק תירוש חייב בפרט) ואני מסופק בדעת התוס' אם דעתם גבי לקט דא"ח רק דגן מן התורה ולא קטניות או אפשר דלקט חייב מן התורה אף קטניות וה"ה ירקות שמכניסין לקיום כגון שומים ובצלים אם חייבים מן התורה או דדומה לתו"מ לענין זה לדעת התוס' דרק דגן חייב מן התורה ומצד הסברא נראה דאינו חייב וע' תוס' שבת דס"ח ובנדה וצע"ק:
מנחת חינוך · סימן רי״ח, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.