מנחת חינוך · סימן כ״א, ג׳

והנה להר"מ דפוסק דאכילת מצה כל הלילה ודאי מצוה זו כל הלילה דקרינן בזמן שיש מצה ומרור מונחים היינו בזמן שמצווים על מצה ומרור דז"פ דמצה ומרור אינו מעכב הסיפור ולא מצינו זה דמצוה זו יהי' תלוי במצה ומרור אך דהתורה קבעה זמן ליל ט"ו דמצווים על מצה אם כן כל הליל' מחויב במצוה זו אבל לשיטת הפוסקים שפסקו כראב"י וכרבא דאכל מצה אחר חצות לא יי"ח אם כן מצוה (זו) ג"כ עד חצות דהוי בזמן שיש מצה אבל לאחר חצות הוי כמו כל השנה וכל הפסח דאין עליו חיוב מ"ע זו. ועיין בראשונים החמירו לומר הלל קודם חצות ואפילו להתוס' מגלה כ"א שכתבו דאין להחמיר בהלל כיון דהוא דרבנן היינו בסיפור יציאת מצרים רק ההלל בודאי הוא דרבנן אבל ז"פ לראב"י אחר חצות כיון דאין נוהג מצות מצה ה"נ א"ח במצוה זו רק אם לא הזכיר כלל חיוב עליו להזכיר כמו בשאר לילות אבל לא מחמת מ"ע זו וז"פ. וגם אם איחר ל"ק המצוה לראב"י וז"פ. ולפמ"ש דתמיד חל שבועה על יציאת מצרים בלילה כיון דלא מפורש רק ממדרש עיין ר"מ ויו"ד סי' רל"ו רל"ט ועל לילה זו לא חל השבועה אם נשבע שלא יספר ביצ"מ בלילה זו כמו נשבע שלא יאכל מצה. ולכאור' אפשר אם נשבע סתם שלא יזכור יציאת מצרים בלילה זו כיון דחל על החיוב שיש בזו הלילה כמו בכל הלילות אם כן חל גם כן על החיוב הפרטי מכח כולל אך דלא משכח רווחא כלל לחול כיון דאם יזכור קצת יוצא (וא"כ) [ואם] לא יזכור כלל ל"ש כולל עיו"ד ושבועות גבי תנא עיפא אך לראב"י חל בכולל לאחר חצות דחייל עליו דאז אינו מצוה רק ככל הלילות אך אם נשבע רק עד חצות לא חל ואם כלל עוד לילה אחת או כלל גם אחר חצות לכאורה חל דהוי כולל ואין כאן מקומו להאריך ולעורר באתי ע' אהע"ז גבי נשבע שלא לחלוץ ושלא לייבם ויו"ד ור"מ.