מנחת חינוך · סימן ט״ז, ז׳

והנה דינים אלו נוהגים גם בפ"ש והוא ג"כ לאו בפ"ע דאסור לשבור עצם בפ"ש ג"כ והר"מ והרהמ"ח מנו אותו לשני לאוין עיין ר"מ בהקדמתו לק"פ המצות שמנה וגם הרהמ"ח לקמן פ' בהעלותך וז"ל הר"מ כאן השובר עצם בפסח טהור ה"ז לוקה שנא' ועצם לא תשברו בו וכן נאמר בפ"ש ועצם ל"ת בו וכו' כן הנוסח' בס' הר"מ שבידי ויש כאן ט"ס כי בפ"ר בפ' בא כתיב ועצם לא תשברו בו ובפ"ש בפ' בהעלותך כתיב ועצם לא ישברו בו והוא נ"מ גדולה לדינא עיין שבועות כ' ע"ב וברש"י ד"ה ואזהרתי' וד"ה אכלתי דצריך להתרות להעובר מפסוק זה ובזה כ"ע מודים אם מתרים בו מלאו אחר ודאי אין זה התראה ע' תוס' שבת ע"ג ע"ב ד"ה משום זורע אם כן כאן דהוי שני לאוין אם כן אם בפ"ר התרו משום פסוק ועצם לא ישברו ודאי א"ח כי הוא סובר שמלעיג בו כי זה הוא בפ"ש אפשר גזירת הכתוב דוק' שם ואין זה התראה וכן בפ"ש אם התרו בו משום לאו אחר דלא תשברו ג"כ ל"ה התראה דפסוק זה הוא בפ"ר וה"ל כאילו מתרין בו משום לאו אחר וצריך להתרות בו בכ"פ משום לאו הנכתב בעבירה זו ועכ"פ לא מלאו אחר דכ"ע מודים דל"ה התראה ומובא ד"ז כ"פ בח"ז אם כן נ"מ גדולה הוא ומצוה להגיה בספרי הר"מ ומכל מקום אני מסופק בזה דודאי בפ"ר אם מתרים בו משום קרא דפ"ש א"ז התראה אבל בפ"ש אם מתרים בו מפסוק דלא תשברו בו אפשר דמהני לפי המבואר בפסחים פ"ה וצ"ה שהפסוק ועצם לא ישברו בו בפ"ש הוא מיותר דכתיב ככל חוקת הפסח וכו' ממילא משתמע דחייב על ש"ע בפ"ש אך הקרא מרבה איזה דבר ע' בגמרא אם כן אי לא הוי כתיב קרא זה ודאי היו מתרין אותו משום קרא דפ"ר והי' מהני דליכ' אלא האי קרא אם כן אף דכתיב עוד קרא מפורש בפ"ש מ"ע עיקר שנכתב בשביל איזה דברי' אבל הוא ג"כ בכלל הלאו הראשון אם כן אפשר דמהני התראה משום לאו הראשון ומשום דכתיב עוד קרא לא גרע ומכל מקום אפשר כיון דכתב הקרא עתה בדבר זה שנאמר בפירוש יצא מכלל הלאו הראשון לגמרי אף שנצרך המקר' לכתבו לדברי' אחרים מכל מקום יצא מכלל הלאו הראשון אם כן ל"מ התראה מהלאו דפ"ר וצ"ע. ונראה כיון דמוני המצות חשבום לשני לאוין הוי כ"א בפ"ע וא"כ ל"מ התראה בפ"ש רק משום מקרא הכתוב בו ומכל מקום צ"ע. ואם שני אנשים שברו עצם אם שניהם יכולים או שניהם א"י או אחד יכול וא' א"י כבר עוררתי לעיל בלאו דהוצאה ומשם תלמד לכאן וכן בכל הלאוין שעושין שני אנשים ע"ל וא"צ לכפול. ואסור ג"כ להטעות לקטן לשבור עצם כבכל התורה דאסור להאכילם בידים דבר איסור כמש"ל ואפילו אם הקטן אין לו לאכול רק המוח שבתוך העצם אם כן הו"ל מצות חינוך ועיין תוס' פסחים פ"ח ד"ה שה כ' דמשום חינוך מותר להאכיל דבר איסור בידים כבר כתבתי דדוק' בכה"ג שם דהעבירה היא מחמת הקטנות אם כן מחנכין אותו וכשיגדיל נעשה המצוה ולא יהי' עבירה אבל בעבירה שאין הקטנות גורם אם כן ל"ל לחנך כדי שירגיל בגדלותו ובאמת בגדלותו אסור לעשות לשבור עצם בשביל אכילת פסח אם כן גם בקטן ל"ש חינוך ע' במצוה ז' כתבתי זה והוא ברור בעזה"י: