מנחת חינוך · סימן קמ״ה, ה׳

ונראה דקדשי עכו"ם לפמ"ש הר"מ דא"ח משום טה"ג ה"ה א"ח משום טומאת עצמן דכ"ה דלא קרינן ונכרתה כו' כמו באוכל לפני זריקה ובלבונה ועצים טעם אחר יש כמ"ש בסוף הפ'. ועש"ס דפסחי' כ"ד דגם אימורים נתרבו לטומאת עצמם וגם לטה"ג. והנה הר"מ באותו פרק גבי טה"ג כתב ד"ז דטמא שאכל אימורים חייב כרת וכאן גבי טומאת בשר לא כתב ד"ז ועצל"ח שם דעתו לפסק הלכה דא"ח על אימורים בטומאת עצמן ע"כ לא הביא הר"מ ד"ז כאן. ונראה ג"כ דאם אוכל מבשר פו"ש הנשרפים בטומאת עצמן לוקין ג"כ כמו דחייב על טה"ג עיין ר"מ פ"ז ובלבד שיגעו בטומאה לפי המבואר בר"מ פ"ה. והנה ד"ז דחייב על עצים ולבונה אף שאינו אוכל הוא חידוש אם כן אפשר הוי כאמ"ה וגה"נ שהבאתי בשם הפמ"ג דחלקו פטור דהוי חידוש ה"ה כאן. וגם צריך לחקור אם אפשר חייב אף שלכד"א כיון דהתורה אסרה אף שאינו מאכ"א וכה"ג נסתפק בפרי מגדים ע"ש. ואם נאמר דחה"ק דאורייתא ומשוי אוכל אף שאינו אוכל אם כן אפ"ל אם נאמר דצריך כזית בכל האיסורים דאכילה משמע כזית עמ"ל פ"א מהחו"מ אבל כאן מחמת חה"ק משוי ליה אוכל אף דבר שאינו אוכל אם כן ה"ה פחות מכזית ומצאתי בשער המלך ה' ברכות נסתפק (עיין השמטות) כה"ג לענין קבלת טומאה להסוברים דבעינן כביצה דאפשר בקדשים מחמת חה"ק לא בעינן כביצה וסגי בכ"ש. אך כבר כ' כ"פ דהוא בכלל שיעורין והל"מ דבעינן כזית בכל האיסורין אף היכי דלא כתיב לשון אכילה עיין בח"ז. ונראה דאם אכל מעצמות וגידין וכל הנחשבים בפ"ז דפטור על טה"ג כן נמי פטור על טומאת עצמן אף דלדעת הר"מ גבי לבונה ועצים די"ל דפטור על טה"ג ומכל מקום סובר דאתרבו לטומאת עצמן היינו לבונה ועצים דעולים לגבי מזבח והוי אכילת מזבח על כל פנים שייך חה"ק אבל עצמות שמשליכין וא"ר לא לאכילה ולא למזבח ל"ש חה"ק כלל רק בעצמות עולה כיון דמחוברים יעלו עיין ר"מ פ"ו ממעה"ק שייך חה"ק אבל עצמות של כל הקדשים דלא חזי כלל ל"ש חה"ק. ועצל"ח בסוגי' דרחסגה"כ אות קל"ג דחה סברא זו מפ' המנחות והנסכים דשייך חיבת הקודש לר"ש גבי נותר אף דאינו ראוי לשום אכילה כלל ע"ש ומכל מקום אפשר לחלק בין נותר לד"ז דכאן כיון דמשליכין אותם אין בהם קדושה כלל ועיין דין העצמות בר"מ פ"ב דמעילה ואיזו עצמות מותרין ואין כאן מקומו. ולכאורה הי' נראה דקדשים שנפסלו כגון לבונה שנתפגל או נתותר דפסולים אף לדעת הר"מ רק דסבירא ליה דאין חייב כרת והראב"ד סבירא ליה דחייב כרת על כל פנים אפ"ל דאינו מקבל טומאה דלא שייך חיבת הקודש אם נפסל אך שם בפ' המנחות והנסכים מבואר להדיא גבי נותר דשייך חיבת הקודש ע"ש. ובשר או שאר דברים שנטמאו ועלו לראש המזבח ומשלה האור ברובן פקע איסור מהם כ"ה בר"מ כאן ועמש"ל דהיינו דוקא בראוי למזבח אברי עולה וכדומה קומץ ולבונה אבל בשר קדשים הנאכלים שא"ר למזבח לא פקעה טומאה כ"ה בש"ס זבחים מ"ג והר"מ סתם הדבר אבל הדין כן כמ"ש. ופשוט דדוקא הטומאה שמכבר נפקע אבל אח"כ אם נגע טומאה מחדש בודאי מקבל טומאה ומיירי דלא ניתך הבשר דעדיין הוא אוכל. ולאו זה נוהג בכל אישי ישראל וכ"כ דעוברים על לאו דפסולי המוקדשין ג"כ וגם עוברים בעשה דביטל עשה דשריפה ונפקא מינה לענין תשובה ולכל הדברים דינו כלאו שיש בו מלקות כמ"ש כ"פ: