מנחת חינוך · סימן קכ״ט, ט׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

וזה דגזל הגר דניתן לכהנים אינו נוהג בזה"ז דאשם קריא רחמנא ואין לנו אנשי משמר אבל בחיי' דשייך לבעלים כתבתי לעיל דלדעתי נוהג האידנא. ומבואר כאן בש"ס דבין גר ובין גיורת שייך דין זה והתורה דכתבה איש היינו דאיש כו' אבל קטן א"צ להחזיר עליו אם יש לו גואלים וכ"ה בר"ם על כל פנים מבואר להדיא דגדול שגזל את הקטן שייך שה"פ כמו בגר לענין כהנים ה"ה נמי לענין בעלים. ולעיל נסתפקתי בזה והרי הדבר מפורש דשייך גבי קטן וה"ה לגבי חו"ש וצ"ל לענין לזכות הו"ל כבפניו כמש"ל. ונראה אם הודה בחיי הגר להשיטות דזכו הכהנים אפילו הודה בחייו אך הוא נתן הקרן להגר עצמו והחומש נשאר חייב ומת בודאי נותן לכהנים את החומש דילפינן בש"ס מאשם זה קרן המושב זה חומש אין חילוק בין קרן לחומש דהוי מת"כ וכן להיפוך אם נתן את החומש לגר ונשאר הקרן צריך ליתן הקרן בלא חומש לכהנים כנ"ל. ואני מסופק בגיורת שיש לה בעל וגזל מאתה ונשבע והודה לאח"מ למ"ד ירושת הבעל דאורייתא אם כן בגזילה קיימת ל"ה כגר שא"ל יורשים דהבעל יורש דאורייתא ול"ה ראוי עח"מ סי' רע"ח דגנבה וגזילה ביד אחרים בלא אתייאש הו"ל מוחזק ע"ש בנה"מ אם כן מחזיר לבעל הקרן וחומש ה"ל ראוי אין יורש הבעל וזוכים הכהנים כמש"ל דבחומש לבד זוכים ג"כ. אך אני מסופק למ"ד ירושת הבעל דרבנן נהי דעקרו הממון מן יורשים דאורייתא בממון יכולים חכמינו זכרונם לברכה לתקן דהפקר ב"ד כו'. אך כאן דהתורה זיכתה לכהנים והבעלים אין להם כפרה אם אין מחזיר להם הקרן היכא שמגיע להם וגם אם לא החזיר האשם ג"כ פסול כמ"ש יש להסתפק אם עקרו חכמינו זכרונם לברכה הכפרה וגם בקום ועשה להקריב אשם במקום שהוא פטור מן התורה דמה"ת לא החזיר עדיין הכסף והכהנים א"י למחול. ויותר נ"ל דלא עקרו בזה ונותן לכהנים ובלאו הכי אף על פי שכתבתי בגזילה קיימת ל"ה ראוי כאן בנשבע מבואר להדיא בר"מ דנתייאשו לאחר שבועה ע"כ צריך להוליכו למדי ובנתייאש הוי ראוי. אך עבש"ך סי' שס"ז השיג על הר"מ בטעם זה ע"ש ומשכחת לה דידעינן שלא נתייאש נראה כמו שכתבתי אם נאמר דהבעל יורש דוקא למ"ד ירושת הבעל דבר תורה אבל אם ירושת הבעל דרבנן צריך ליתן לכהנים. ונ"פ דהכהנים אין ממשכנים את הקו"ח כמו האשם כיון דהוא לכפרה לא משהה אך בעברו ג"ר דממשכנים על האשם כמ"ש כ"פ ואין מקריבין אשם בלא הקרן ממשכנים על הקרן גם כן כדי להקריב אשם רק בנתן הקרן כיון דמקריב אשם שוב אין ממשכנים על החומש דאינו מעכב אך באמת להיפך כיון דחומש אין מעכב הכפרה ממשכנים דאתי לשהויי אם כן נראה דעל החומש יכולים למשכנו תיכף אפילו קודם הקרן אך הקרן והאשם אין ממשכנין ויכול לשלם החומש ג"כ אף על פי דהחומש היה ג"כ כפרה. והראיה דמת הגזלן אינו נותן חומש מכל מקום הוא רק קצת כפרה וה"ל כחייבי עולות דממשכנין כנ"ל. והנה במש"ל דהוא אבעיא בש"ס אם נתן למשמר שאינו בשבתו מחמת שהיה מגיע להם פרוטה לכ"א עיין לעיל. ראיתי בש"מ כ' דוקא במשמר הסמוך אבל אם היה במשמר הסמוך היינו בשבת הבאה מגיע לכ"א ש"פ ובמשמר השלישי ג"כ והוא נתן למשמר השלישי לא זכו במקום משמר השני ואי"ה בדיני משמר נבאר הדינים דכאן בעזהשי"ת. והנה הקרבן דכאן הוא ג"כ קרבן איל בשתי סלעים עמש"ל. והנה במ"ש הרהמ"ח דהתורה חייבה איל בשתי סלעים לנזיר שנטמא כו' הוא טעות המעתיק דאשם נזיר מפורש בתורה דהוא כבש בן שנה ועי' במשנה ור"מ דהוא כבש וא"צ ב' סלעים ובודאי הוא טעות המעתיק והוא פסוק בפ' נשא ובמשנה זבחים צ' ור"מ פ"ד מפסולי המקודשים ובה' נזירות הוא טעות המעתיק ועי' בשרשי המצוה כ' הרהמ"ח לבל יחשוב אדם כו' שניתק לעשה ויחזיר כו' לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה צריך קרבן כו' ודבריו תמוהין דהקרבן והחומש אינו אלא בשבועה ושבועה ליתא בחזרה וגזל נל"ע ואין חומש ואין קרבן וצ"ע:
נחלת הכלל · Minchat Chinuch, Piotrkew, 1902

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מנחת חינוך, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.