מנחת חינוך · סימן קכ״ט, ז׳

והנה בנשבע בחיי הגר ומת הגר והודה אח"כ בזה אין חולק דהתורה זיכתה הקו"ח לכהנים. אך אם הודה בחיי הגר דנתחייב קו"ח להגר עצמו זהו פלוגתא בש"ס והר"ן כ' כאן דאם הודה בחיי הגר ואח"כ זקף הגר עליו במלוה ומת הגר זכה הגזלן בגזילה ואין נותן לכהן (רק צריך להוציא מת"י וזה יבואר במצות השבה) ואח"ז בד"א כשהודה בינתיים אבל גזל וכו' ונשבע ומת הגר כו' ה"ז חייב לשלם לכהנים. ולכאורה נראה מדבריו דדווקא בלא הודה בחייו אבל אם הודה בחייו זכה במה שבידו ובתחלה כ' דווקא אם זקפו במלוה נראה דאם לא זקפו שייך לכהנים ועב"ק ק"ט משמע דר"ע סובר אפילו זקפו במלוה בחייו מכל מקום שייך לכהנים. ולריה"ג זכה במה שבידו אפילו לא זקפו רק בהודה לאח"מ הגר שייך לכהנים והלכה כר"ע מחבירו והיאך פסק הר"מ דזקפן במלוה זכה במה שבידו ועי' בהשגת הראב"ד. ובמ"ל כ' דדעת הראב"ד דר"ע מחלק בין זקפן דבזקפן זכה במה שבידו ולא שייך לכהנים ובלא זקפן שייך לכהנים וא"כ השגתו במה שנראה מסוף ד' הר"מ דאין שייך לכהנים רק בלא הודה ודעתו דאף דהודה בחייו מכל מקום כיון דלא זקף עליו במלוה שייך לכהן ועמ"מ וזה צריך אריכות לברר השיטות ואין כאן מקומו. על כל פנים בהודה לאח"מ דלכ"ע משלם קו"ח לכהנים או אפילו בחייו לכל מר כדאית לי' אכתוב הדינים בקיצור וז"פ אפילו בגוונא דזכה ואינו נותן לכהנים מכל מקום חייב אשם דבאמת נתחייב רק דזכה והוי כפרעון וז"פ כמש"ל. והנה בנשבע לגר ג"כ כל הני דנתמעטו משה"פ כגון עשו"ק וכדומה מה שחשבן הר"מ ג"כ כאן הדין דאינו נותן קו"ח ואפילו הקרן אינו נותן לכהנים רק במקום דחייב קו"ח ואשם יש כאן דין כיון דאין לו יורשים התורה זיכתה הקו"ח לכהנים. והדינים כ"ה צריך ליתן הכסף לאנשי משמר לא לאותו משמר בשעה שהודה אלא למשמר בשעת חזרה כמו כל הקרבנות דאין נותנים למשמר שהי' בעת שנתחייב בקרבן ה"נ כ"כ התוס' והם זוכים בו והוא ממונם וצריך להחזיר דווקא ביום ואם החזירו בלילה לא יצא דאשם קריא רחמנא ומבואר בש"ס דגזל הגר שהחזירו חצאין ל"י ג"כ מטעם הנ"ל והר"מ השמיטו וא"י למה. וצריך שיגיע לכל כהן מאנשי משמר ש"פ ואם אינו מגיע ש"פ לכל כהן ל"י וצריך להשלים מביתו כדי שיגיע לכל כהן כנ"ל. ואם נתן (הכהן) [הכסף] למשמר שאינו שבתו מוציאין מידם ונותנים להמשמר שהוא שבתו. ומבע"ל בגמ' אם אין מגיע ש"פ למשמר השבת ובמשמר אחר מגיע ש"פ שיש בה אנשים מועטין ונתן למשמר האחר אם יצא מי נימא כיון דלאו שבתו ל"י או"ד כיון דל"ח למשמר השבת מעיקרא למשמר האחר קאי ועלתה בתיקו והר"ם השמיטו וא"י למה. והכהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר כמו קדשים ויבואר במק"א. וצריך להחזיר הכסף ואח"כ יקריב האשם ואם היפך ל"י וצריך להקריב אשם אחר. ויש הרבה דינים בש"ס אם נתן הכסף למשמר זה והאשם לאחר ואין כאן מקומו ואי"ה במצות משמרות אכתוב בזה. וכהן שגזל הגר וחייב בקו"ח לא זכה רק מחויב ליתן לאנשי משמר. ופשוט דהאשם יכול להקריבו בעצמו כמבואר שם ובר"מ ה' ב"מ. ומבע"ל בש"ס כהנים בגזל הגר אי יורשים הוו היינו דהתורה גזרה שהם יורשי הגר או מקבלי מתנות הם דהתורה גזרה ליתן להם מתנה. למנ"מ לחמץ שעעה"פ אי נימא יורשין הוי היינו האי דירתי כו' כמו דלהגר הי' יכול לומר הש"ל ה"נ להיורשים היינו הכהני' אבל אי אמרת מקבלי מתנות הם מתנה קאמר רחמנא דניתב להו והא לא קיהיב מידי דעפרא בעלמא הוא. ר"ז בעי הכא אפילו את"ל מקבלי מתנה הם הא לא אבעיא לן דההיא מתנה כו' אלא כי קמבע"ל כו'. והנה בד"ז דלגר עצמו אפילו לאחר השבועה י"ל הש"ל עמ"ל כאן פ"ג מהגו"א ואי"ה יבואר בהשבת גזלה. אך על כל פנים כאן מבואר דר"ז סובר דאף אם מקבלי מתנות הוי מכל מקום מחזיר לכהנים חמץ שעעה"פ. והר"ם כ' כאן כהנים בגזל הגר כמקבלי מתנות הם לפיכך כו' ועעה"פ חייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזילה שאם יתנם להם עכשיו אינה מתנה שהרי הוא אסור בהנאה ואלו הי' הגר קיים כו' ופוסק דלא כר"ז וצ"ל דפוסק כרבא ולא כר"ז ולרבא פשיטא לי' דאי מקבלי מתנות הם א"י בעעה"פ ובמסקנא פשטינן דהוא כמתנה וגם בתוס' הקשו דהא רבא סובר לעיל דפמש"פ אם מגיע לכל כהן ל"י אם כן מוכח דמקבלי מתנות הם אם כן כאן נמי ל"י וכתבו התוס' דגרסינן בחד רבה אם כן רבה ורבא סוברים דאי מקבלי מתנות הם צ"ל מתנה גמורה והר"ם פסק לעיל כן דפחות מש"פ ל"י ע"כ פסק ל"י בחמץ שעעה"פ.