מנחת חינוך · סימן י״א, י״ג

שחימץ וכו' או שלקח וכו'. וע' ג"כ בר"מ פ"א מחו"מ ולכאורה אם קנה בלי מעשה כגון שהי' מונח בחצירו מכבר חמץ של אחר והקנה לו או נתן לו במתנה דקונה לו חצירו אם כן הו"ל אב"מ אך אפ"ל כמו דאמרינן בתמורה מימר בדיבורו אתעביד מעשה דנעשה הקדש אם כן מ"ל דנעשה הקדש דנעתק לרשות גבוה או נעתק מרשות לרשות הו"ל מעשה אם כן כ"ה דקני כיון דנעשית שלו הו"ל מעשה עיין ר"מ פ"א מה' איסורי מזבח וצ"ע פ"א מהלכות תמורה ומסתפק אני אם היה לו חמץ של אחרים קודם פסח וקע"א באופן דעובר על לאו אך אין לוקין דאב"מ אם בתוך הפסח קנה החמץ אם זה הוי יש בו מעשה כיון דעשה מעשה א"ד כיון דלאו הזה עבר מכבר והמעשה אינו מועיל כלל והלאו דעובר בל"ז ל"ה מעשה דאין עושה כלל בהלאו. וכצד הזה נראה לי דל"ה מעשה כלל כיון דעובר בל"ז והמעשה אינו מוסיף כלל ומכל מקום צ"ע והנה מלשון הרהמ"ח שכתב כגון שחימץ עיסה או שלקח חמץ ולא כ' כגון שלקח או חימץ בפסח אפ"ל אפילו עשה כן קודם פסח דהיה בהיתר מכל מקום כיון דבא ע"י מעשה אף שהי' בהיתר לוקין דהו"ל לאו שיב"מ ועמ"ל פ"ג מהב"מ מסופק בזה דאפשר אף דהי' המעשה בהיתר הוה ליה לאו שיב"מ וה"נ. אך לשון הר"מ כאן פ"א מהחו"מ שכ' אלא אם כן קנה חמץ בפסח נראה דוקא אי עשה מעשה באיסור אבל אם קנה חמץ קו"פ אין לוקה וע' משנ"ח מצוה א' כתב כן וה"ר מהר"מ פ"ה מה' מלכים שכתב הנכנס למצרים אף שנשתקע שם אין לוקין דהכניסה היה בהיתר ואם יחשב וכו' אב"מ ע"כ ע"ש. מבואר דאם היה המעשה בהיתר אין נחשב להיות מעשה אח"כ ע"ש ותמה על המ"ל דמבואר להדיא בר"מ דאם המעשה היה בהיתר אינו נחשב ללאו שיב"מ והנה הרהמ"ח לקמן מצוה ת"ק בלאו דמצרים כתב ג"כ כדעת הר"מ דאין לוקין מטעם הר"מ אם כן סובר ג"כ אם הי' המעשה בהיתר ל"ה יב"מ ונ"ל דכאן ג"כ כוונתו כן דוקא בפסח וקיצר בדבר וער"מ פ"י מהלכות כלאים דאם לבש כלאים והלך כל היום והתרו בו בכ"פ אם יש שהות כדי לפשוט לוקין על כל התראה וע"ש בכ"מ בשם התוספתא אף דהוי לאו שאב"מ מכל מקום כיון דמתחלה בא על ידי מעשה ה"ל לאו שיב"מ ועיין במכות כ"א ובתוס' שבועות י"ז ובמ"ל פ"ג מהב"מ וי"ל ה"ה כאן קנה חמץ בפסח או החמיץ והתרו בו לוקין על כל התראה והתראה כיון דבא ע"י מעשה אמנם נ"ל דהיינו דוקא בלא נפסק הלאו בנתיים אבל אם נפסק הלאו בנתיים כגון שקנה חמץ כזית ואח"ז נצטמק והיה פחות מכזית דא"ע עיין ר"מ פט"ז מהמ"א ואח"ז חזר ונתפח דעובר ע"ש בר"מ נראה דעל פעם שנית אין לוקין על השהיי' דאב"מ ול"ש לומר דהמעשה הראשון מועיל עכשיו כיון דנתבטל הלאו בנתיים והמעשה היה מועיל על שהי' הקודם אבל עכשיו הוי דבר חדש והתיפוח ל"ה מעשה אם כן הו"ל השהי' אב"מ ואין לוקין דהמעשה הראשונה אינו פועל עכשיו כיון דהלאו נפסק בנתיים כנ"ל מצד הסברא ולא הבאתיו בכור הבחינה. וע"ש במשנ"ח כתב שצ"ל דאם נתן מים בעיסה והניחה להחמיץ הוי מעשה והוא לכאורה ש"ס ערוך מנחות נ"ו ע"ב הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאלי' חייב עליה דהוי מעשה אך יש לחלק עיין שם ותבין.