מנחת חינוך · סימן א׳, י״א

ומצוה זו. מבואר ביבמות ס"ה ור"מ פט"ו מה"א דב"נ אינו מצווה בפ"ו ועבד כנעני אי מצווה אינו מבואר בר"מ ועיין תוס' חגיגה ד"ב ע"ב ד"ה לא תהו כתבו בשם י"מ דעבד אינו מצווה על פ"ו וראי' מיבמות היו לו בנים ונשתחרר וכו' והתוס' דחו דבריהם ומביאים ראי' מן הירושלמי דעבד חייב בפ"ו והא דיבמות היינו משום דבעינן מיוחס אחריו וז"א מיוחס אחריו ואפילו ישראל שיש לו בן מן השפחה אינו קרוי מיוחס אחריו ועוד דפ"ו אכולהו ב"נ כתיב אפילו לכנען אם כן דעתם דעבד חייב בפו"ר ודבריהם סותרים למ"ש בגיטין (דף מ"א ע"ב) ד"ה לא תהו שם מביאים ראי' מן הירושלמי דעבד אינו מצווה על פרי' ורבי' רק על שבת וכבר הרגיש בזה בספ"י והנה הא דלשיטת התוס' חגיגה עבד חייב בפו"ר אף דאשה פטורה ומבואר לקמן בגמרא דכל מצוה שהאשה חייבת העבד חייב וכל שאין האשה חייבת אף עבד פטור דילפינן לה לה מאשה ע' משנה למלך פ"י מה' מלכים ה"ד באמצע הדיבור ובספ"י גיטין ובטו"א שם והמ"ל כתב דכלל זה אינו אלא במצות עשה שהז"ג דעבדים כנשים אבל במצות עשה שאהז"ג או בל"ת דהנשים חייבים רק דאמעיטו מחמת גזירת הכתוב כמו כאן ובהשחתת זקן לא אמעיטו רק נשים ולא עבדים ובפ"י וטו"א כתבו ג"כ דכיון דנשים לא אמעיטו רק דאין דרכם לכבוש ע"כ עבדים שדרכם לכבוש חייבים וכן בזקן ע' בדבריהם ומראה מקום אני לך והטו"א דחה זה דאי לאו הג"ש דלה לה הי' עבד פטור ממצות דלא בא לכלל ישראל והג"ש הוא לחייב העבד אם כן במצות שאין הנשים חייבות בין מגזירת הכתוב או מסברא כמו כאן על כל פנים מנלן לחייב עבדים ועיין בט"א שכתב כיון דעד מ"ת גם הגוים מחויבים אלא דלא נשנית וניטלה מהם בסיני אבל עד סיני היו חייבים אם כן נהי שניטלה מעכו"ם דפקעה קדושתם אבל עבד דאתוסף עליו קדושה להרבה מצות לא פקעה ממנו המצוה שנצטוה מתחלה אף על פי שהנשים פטורים שהם אינם חייבין בשום פעם במצוה זו אבל עבד שהי' חייב בה קודם מתן תורה וכעת נתוסף עליו קדושה לא פקעה ממנו המצוה דמעיקרא ומאשה לא ילפינן אלא לחייבם במצות שב"נ פטור ונשים חייבין גמרינן ל"ל לחייבן אבל מצוה שב"נ הי' חייב מתחלה רק שניטלה ממנו ועבד דנתוסף עליו קדושה לא נפקע ממנו וחייב בה בלא הג"ש. וזה כוונת התוס' דפו"ר לכולהו נאמר אף לכנען ותמה מהרש"א הא לא נאמרה ונשנית וקי"ל בסנהדרין דאין ב"נ מצווה ובאמת כוונתם דעד מ"ת היו כל ב"נ מצווים ונהי דניטל מהם אבל עבד שמל וטבל ויש לו קדושת ישראל לא ניטלה ממנו וכ"פ דבריהם המ"ל אך לא נחית לחילוק ולתרץ הקושיא כמו הט"א דע"כ ל"ד לאשה וגם הט"א בתחלת דבריו דחה דברי התוס' שכתבו לכולהו וכתב דאשתמיטייהו ש"ס דסנהדרין דאין ב"נ מצווה ובאמת לפמ"ש לחלק בסוף זהו גופא כוונת התוס' ועיין בנודע ביהודה מהדו"ת חח"מ סי' י"א ובמשנה למלך שם אך בס' הנ"ל הניח בצ"ע האיך העבד חייב בפו"ר כיון דאין לו חייס ואין הבנים מתייחסים אחריו כלל ע"כ פירש הירושלמי בדרך אחר ובאמת היא לכאורה צ"ע דהא התוס' בעצמם כתבו קודם לזה דאם ישראל יש לו בן מן השפחה אינו מקיים פו"ר דאין זרעו מיוחס אחריו אם כן איך העבד חייב הא אין לו חייס אך לפמש"ל דאף דאין מתייחס אחריו מכל מקום אם הם נחשבים כבניו לא אכפת לן אם לא נתייחס אחריו אם כן בשלמא ישראל דיש לו בן מן השפחה דאינו בנו כלל לענין אם הוולד נשתחרר מותר בקרובות אביו וכן אביו מותר באשתו וכן עבד שהי' לו בנים בעת עבדותו מן השפחה ואח"כ נשתחררו דאין להם קורבה דשאר כלל וכמבואר בר"מ פט"ו מהא"ב הלכה י"א עכו"ם שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הם כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו בעודו עכו"ם או שהוא עבד אינו ש"ב וכו' ואינו חייב על אחת מהם מטעם ערוה והוא מהש"ס סנהדרין ויבמות אם כן אפשר דוקא בנשתחררו אין להם ש"ב דכקטן שנולד דמי אבל כ"ז עבדותו שאם יש להם בנים אפשר דיש להם קורבה דשאר וא"כ הבנים בניו ואע"ג דאין להם חייס מכל מקום מקיים פ"ו אך באמת ז"א דמבואר בר"מ שם הי"ז העבד מותר באמו ובבתו וכו' שכבר יצא מכלל ב"נ ואין העריות האסורות על העכו"ם אסורות לו ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו העריות האסורות על הגרים עכ"ל ובהי"ח כתב יראה לי שאם בא העבד על הזכר או על הבהמה יהרגו וכו' וע"ש בהשגות ובמ"מ דגם א"א אסורה עליו דהוא אינה מחמת קורבה וכן זכר ובהמה ע"ש ומדלא משכחת לה להר"מ שיהי' העבד מוזהר על עריות רק בזכר ובהמה מבואר להדיא דשום קורבה ל"ש בעבד אפילו מה שהוליד בשעת עבדותו דאל"ה משכחת לה עריות כמו בישראל בת ואם ואחות וכדומה אם כן מבואר בהדיא מדבריו דאין הבנים נחשבין כלל בניו והד"ל קושית הטו"א.