לשכת הסופר · סימן ז׳, ג׳

אנו רואים וכו'. כ"כ הט"ז (וע"ל סי' י"ט סק"ה) ובס' בני יונה כתב דכיון דהשיעורין שנאמרו בין אות לאות ובין תיבה לתיבה אינן אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד תליא בקריאת התינוק. לכן אם קירב שתי תיבות ובסוף התיבה הראשונה מ"ם סתומה או משאר הכפולין צ"ע אם יש לפסול דהא ניכר לתינוק שהן שתי תיבות. ושוב מביא דברי ט"ז אלו וכתב וז"ל ומזה אפשר ללמוד להכשיר (כצ"ל) ג"כ מש"ל במ"ם סתומה וכיוצא בה עכ"ל. ובס' מלא"ש כלל כ"ה בינה סק"ב כתב עליו וז"ל תמוה לענ"ד מה עלה בדעתו לספוקי בזה דהלא פשוט בכל הפוסקים דקריא' התינוק לא מהני כ"א לברר הספק וכו' וכיון דאנו רואים שהתיבות הראויות להיות רחוקות זו מזו נתקרבו שלא כדין ובציר לי' שיעורא שמנאו הרמב"ם תוך הדברים הפוסלים מראו' א"כ קריאת התינוק מה יושיענו עכ"ל. והנה לפי דבריו עוד מיגרע גרע מה שהתיבה הראשונה מסיימת במ"ם סתומה וכדומה. דאלו בשתי תיבות אחרות אם יש קצת הפסק ואנו מסופקין אם הוא כשיעור או לא אנו סומכין על התינוק. ובכאן אף שיש לנו ספק אין אנו יכולין לסמוך על התינוק. דכיון דהתיבה מסיימת במ"ם סתומה מסתמא יקרא אותן לשתי תיבות ואין בזה תקנה כלל רק בהיות ההפסק דוקא כמלא אות קטנה (והו"ל להפוסקים להזכיר חומרא זאת) ואמנם לפע"ד נראה דעת הבני"ו. כי אף שבאות שאנו רואין אותו שאינו כתיקונו לא מהני הבחנת התינוק היינו משום דהאות צריך להיות צורתו עליו כמו שניתן בסיני וכמו שהיה בלוחות. אבל בהני הפסקות כיון שבדיעבד אינן מעכבין אלא כשנראין שתי תיבות כתיבה אחת שמשתנית הקריאה וכמ"ש הרמב"ם. ולכן אף אם אין הפסק רק שע"י המ"ם סתומה וכדומה נראה וניכר שהן שתי תיבות י"ל דשפיר דמי. ובס' שערי אפרים כתב דבשעת הדחק יש לסמוך על זה שלא להוציא ס"ת אחרת: