לשכת הסופר · סימן ד׳, ה׳

דכתב העליון לא מהני. ולהיפוך אם היה האות כתוב כהוגן ונפל עליו טפה דיו שלא בכוונה והאות נשאר בצורתו כמו שהיה. כתב הפרמ"ג במשבצת ס"ק ט"ו דתליא בפלוגתא שבאהע"ז סי' קל"א ס"ה. אבל בס' מלא"ש כלל ו' בינה ס"ק ט"ז כתב דבזה י"ל דגם הרמב"ם מודה דפסול כיון דכתב התחתון מכוסה ואינו נראה כלל. וכן נראה לפע"ד מצד הסברא דעד כאן לא נחלקו אלא אם כתב העליון הוי כתב אבל כתב התחתון המכוסה לכ"ע לא הוי כתב: ואם נפלה דיו לחה על גוף האות שהאות נתיבש כבר. והסיר את הדיו הלחה לדעת הלבוש שהביא הב"ש בסי' קכ"ה ס"ק י"א כשר משום דדמי לעפרות זהב שהעבירו דכשר משום דלא הוי אלא כסוי בעלמא. והכא נמי הדיו הלחה לא נתערבה עם היבשה והוה כמו כסוי בעלמא. אבל הב"ח באעה"ז שם חולק על הלבוש ופוסל גם בדיו לחה שהעבירה משום חק תוכות. ולפי דעתו צריכין לחלק דשאני עפרות זהב שאינו ממין הדיו ואין לו התיחסות כלל עם הדיו ולכן לא חשיב רק כסוי בעלמא. משא"כ דיו אפי' לחה ע"ג יבשם מין במינה היא. ובטלה העליונה את התחתונה ולכן אפי' אם מסירה פסול משום חק תוכות (ובעפרות זהב הב"ח בעצמו מכשיר לאחר שהעבירו באו"ח סי' ל"ב) וכן היא דעת הט"ז שם (הגם כי דמות ראי' שכתב מכסוי בור יש להשיב עלי' דבע"כ לא דמי דא"כ גם בעפרות זהב נימא הכי) וכ"כ שם הפר"ח דהעיקר הוא כדעת הב"ח. וכן נראה לפע"ד להחמיר. אך מה שדעת בעל מלא"ש להחמיר גם בעפרות זהב לא נהירא לפע"ד ואכתוב בזה אי"ה בסי' ח' ס"ק י"ג: