לשכת הסופר · סימן י״ג, י׳

באמצע שיטה. בס' מלאכת שמים הביא לשון הפוסקים דלשון אמצע הוא לאו דוקא. והביא עוד ממדרש ילקוט ריש משלי דאיתא התם תהלים נסתיים באמצע אותיות. והיא ה"א. ומוכח דאמצע משמע לפעמים רק לאפוקי תחלה וסוף. והנה בהשקפה ראשונה עלה בדעתי כי י"ל כוונת המ"ס עפ"י הידוע שהאותיות מתחלקות בשלש מדרגות. מן א' עד ט' המה יחידיות. ואח"כ מן יו"ד עד צ' ג"כ ט' אותיות והמה עשיריות. ומן ק' ולהלן עם ה' אותיות מנצפ"ך הכפולים המה מאות. וא"כ הה"א היא באמצע ממש. וע' ילקוט ראובני בפסוק הן עם לבדד ישכון: שוב עיינתי במ"י ואראה כי בעל מלא"ש נ"י במחכ"ת שגה בהבנתו. דהכי איתא התם. אמר שלמה אני לא אעשה כאשר עשה אבא. אבא פתח חכמתו בראש אותיות וסיים באמצע. פתח בראש שנאמר אשרי האיש וסיים באמצע כל הנשמה תהלל יה. אבל אני איני עושה כן אני פותח באמצע אותיות ומסיים בסוף אותיות וכו' ע"ש. והנה מ"ש שהוא פותח באמצע אותיות ניחא דפתח משלי. שהמים היא בקרובה מאוד לאמצע (או י"ל דכל האותיות מן יו"ד עד ק' נקראו אמצע אותיות וכמש"ל) אבל מ"ש שמסיים בסוף אותיות לכאורה אינו מובן דהא גם הוא מסיים בה"א בתיבת מעשיה. ובע"כ צ"ל הכוונה על התחלת הפסוק שהוא מסוים בו דהיינו תני לה וגו' שמתחיל בתי"ו. א"כ גם הא דאמר תהלים מסיים אמצע כוונתו על התחלת הפסוק האחרון שהוא תיבת כל. ואותיות כ"ל הן ממש אמצע האותיות. זהו נראה לפע"ד נכון ופשוט: