לשכת הסופר · סימן י״ב, ט׳

שפיר דמי. בגנת ורדים או"ח כלל ב' סי' י"ב נשאל על נדון זה והשיב שאין בשם זה שום קדושה דכיון שבתחלתו אירע בו פסול הרי כל האותיות הבאות אחריו הופקעה מהן הקדושה והוי שמקדיש בעלי מומין למזבח דלא קדשי. והביא ראי' מדברי המ"ב ששתב דאם חסר יו"ד בשם אלקינו יכולין למחוק אותיות נ"ו דכיון שחסר אות מן השם ולא נכתב כהלכתו לא שייך לומר שכבר קדשו השם (ושוב כתב טעם א' משום שלא שסדרן. וכתבתי מזה בחקירה י') אבל החכם המתוכח עמו שם בסי' י"ג חולק עליו והורה שמו שכתבתי. וכן הורה בשו"ת דבר שמואל סי' שמ"ח. וכן נראה לפע"ד עיקר. הנה מ"ש הגו"ר ראי' מדברי המ"ב נראה ודאי דלא דמי. אותיות הנטפלות אין להן קדושה מצד עצמותן אלא מכח השם שהוא מקדשן. וכיון שאין השם שלם מי קדשן. משא"כ באותיות השם עצמו שהן עצם הקדושה. ועוד דאותיות נ"ו משם אלקינו שחסר בו היו"ד הרי הן עומדות במקום שאינן מוכשרין לקדושה. אבל בנ"ד הרי השם מוכשר לקדושה ותגמור קדושתו כשיכתבו היו"ד שראוי. ואמנם לפע"ד אין אנו צריכין לשל זאת. וגם אנחנו נסכים עמו בזה שאם נתקלקלה היו"ד בשעת כתיבה ונעשית רי"ש אזי גם של האותיות שאחרי' מותרין במחיקה. ובשל זאת נאמר שאם חזר ותיקן את היו"ד כהלכתה הר"ז מקודש מקודש. וכמ"ש בזכרון יוסף שהבאתי בסק"ד. וכתבתי שם שגם דעת הרמ"ע כן היא שכתב שהשם מתקדש לחצאין וכו'. ועכ"פ נראה דנ"ד דמיא לנדון דהמג"א דהתם. וכמו דהתם מתקדש השם ע"י מחיקת הוא"ו והרחבת הדל"ת כמו כן הכא מתקדש ע"י תיקון היו"ד. והנה בחקירה י' כתבתי כי מלשון הרמ"א והרמ"ע מוכח דגם בה"א הראשונה מיירי ובשנדבק בשעת כתיבה נמי מיירי. ומ"מ לאחר תיקונה כל השם מתקדש. וכן מוכח בפסקי מהראוי סי' ע"ב ע"ש. וליכא למידחי דמיירי בה"א אחרונה דוקא (וכמ"ש הגו"ר הבאתיו בחקירה י') שהרי שם היתה השאלה גם בקופי"ן. וכן במהר"ם פדווא סי' פ' ע"ש. ובחת"ם סופר סי' רס"ז כתב שמצא כתוב ע"ש תשו' הרב"י שהתיר לגרוד יודי"ן של השם שהיו נראין כמו רישי"ן. ומשמעות לשונו גם בשם הוי"ה ב"ה ובשם אלקים. וע"י כתיבת היו"ד מחדש הוכשר כל השם והיה קודש: שוב ראיתי בס' מלא"ש כלל ט' ס"ק ל"ב הביא הוראת הדב"ש בזה ודחהו מקמי' דהגו"ר. ולפע"ד חוזר ונראה כי רבים וגדולים הנם אתו: ומה שהקשה עוד שם במלא"ש להדב"ש בזה שהורה לתקן הרי"ש בדיו שתקבל צורת יו"ד. וכן במה שהורה בתיקון הך' בשם אלקיך שהיה גגה ארוך. כבר כתבתי לישב בסי' י' סק"ג ע"ש. והוא דומה למי שנתכוין לכתוב את השם וטעה והטיל בו דל"ת דעושה מן הדל"ת ה"א. וה"נ דכותי'. והנך רואה שגם הגו"ר לא דחה את בעל דינו בטענה זאת: