ועל כל דבר שיהי'. בס' מנחת חינוך מצוה תל"ז הקר בשם שנכתב על עור בהמה טמאה כיון שנכתב שם באיסור אם מותרין למחקו או לא. וכתב דאיסור כתיבת שם על עור בהמה טמאה הוא מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך. דמשמע דהתורה הקפידה דתורת ה' יהי' נכתב דוקא על המותר בפיך. והביא את הירושלמי שהביא הכ"מ פ"ג מהל' סוטה ר"א בן שמוע אומר אין כותבין (פ' סוטה) על עור בהמה טמאה א"ר שמעון מכיון דלמחיקה אזלא למה לא יכתוב ר"א בר"ש אומר נראין דברי ר"א מדברי אבא דלמא אמרה איני שותה ונמצא השם גגוז על עור בהמה טמאה ע"כ (גם התוס' במס' סוטה דף י"ז ע"ב הביאו ירושלמי זה) וכתב דלכאורה יש ראי' מכאן דאפי' נכתב על עור בהמה טמאה אינו נמחק דאל"כ אם תאמר איני שותה נמחקו. ושוב דחה דשאני התם שנכתב בהיתר כיון דלמחיקה אזלא. ולפע"ד זהו דוחק. גם מ"ש דטעם איסור כתיבת השם על עור בהמה טמאה הוא משום דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך. לא נהירא לפע"ד דהא לגופי' איצטרך. ועיקר הטעם נראה משום כבוד שמו ית'. ואין ספק לפע"ד דגם על כרעי המטה וכדומה בכל מקום שהוא בזיון אסור לכתוב את השם ומ"מ אם עבר וכתבו אסור למחקו (עירוכין דף ו') וכן על בשר אדם ודאי דאסור לכתוב את השם דאדם עתיד לירקב ומ"מ אם עבר וכתבו אסור למחקו (שבת דף ק"כ) וגם מצד הסברא נראה לפע"ד פשוט דאף אם היה כתוב על עור בהמה טמאה כל המוחקו לוקה:
לשכת הסופר · סימן י״א, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Keset Hasofer, Ungvar 1871
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך לשכת הסופר, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.