לשכת הסופר · סימן י׳, ב׳

צריך לקדשו. המרדכי בהלכות קטנות פ' התכלת סי' תתקמ"ט כתב וז"ל ולרש"י (נ"ל דצ"ל ולר"ש אבל הב"י בסי' רע"ד גריס ולרש"י) ז"ל נראה דס"ת סתמא לשמה קיימא וכו' אבל האזכרות ודאי צריך להזכיר בפירוש לשמן דבעינין שיכתבם לשם קדושת השית"ש משא"כ בשאר ס"ת ולהכי נקט בפ' הניזקין אזכרות שלו כתבתי שלא לשמן ולא נקט שאר הספר וכו' עכ"ל. ותמוה. הרי התם עובדא הכי הוי. וי"ל בדוחק (גם מ"ש שם ולפי' אחר וכו' קשה להבין. ומ"ש הנה"כ דחוק מאוד) עוד כתב וז"ל ונ"ל להביא ראי' מההיא דפ' הבונה היה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמס ומקדשו. אלמא דבשם צריך בפירוש לשם קדושת השם אעפ"י שקדשו לשם קדושת הספר דומיא דשאר הספר פסול. והב"י בסי' רע"ד מביא זאת וכתב דראי' זו אינה כלום. דשאני התם שנתכוין לכתוב יהודה שאינו כתוב בספר במקום ההוא והו"ל נתכוין לכתוב תיבה שאינה מן הספר עכ"ל. ונראה לפע"ד דהר"ש ודאי עיקר מילתי' רק להוכיח דאזכרות בעיין קדושה יתרה. אבל לא בא להוכיח מכאן דבעי דוקא אמירה. אלא דמצד הסברא החיצונה ס"ל דכל דבעי לשמה בעי אמירה לשם קדושה. והב"י דחה דאין מכאן הוכחה אלא שכוונה הפכית פוסלת כגון שנתכוין לכתוב יהודה. אבל אם לא היה לו שום כוונה י"ל דכשר (וכדעת ה"ר אלחנן) וכפי הנראה מסוף דברי הב"י ס"ל דגם בתיבה אחרת אם היה מתכוין לתיבה שאינה נמצאת כלל בתורה היה פוסל משום דהוה כוונה הפכית. וס"ל דמהך ברייתא ליכא למשמע אלא דהאזכרות אית להו מעלה זאת דגם אם נתכוין לתיבה הכתובה בתורה במקום אחר פוסלת בהו משום דהוה כוונה הפכית מקודש לחול. אבל סתמא י"ל דכשר. ולכן בסי' רע"ו כתב מוצא הדין דאזכרות בעיין לשמה מהא דאמרי' שכל ס"ת שאין אזכרות שלו כתובין לשמן אינו שוה כלום. ואף דגם מהתם לא מוכח דבעי' אמירה דוקא. ס"ל דזהו מכח הסברא. ע' ט"ז ונה"כ. והנראה לפע"ד כתבתי. וע' בסק"ד: