אבל באמת יצא להם מהתבוננות משנה ערוכה, דתנן (שם נ, ב) מאמר בזו וחלץ (לזה) [לזו], הראשונה צריכה גט, ונחזי לריש לקיש דסבר (שם י, ב) דאיהו חייב על הצרה כרת, א"כ השתא חייב על הצרה כרת, וא"כ לפקעו הקדושין, כמו דפרש"י ז"ל בדף מ"ט ע"ב (ד"ה דהא תפסי) דמדחזינן גבי סוטה דלא פקעי קדושין מוכח דגם תפסי בה קדושין, דאל"כ לפקעו, ואף לפי מה שהשיגו תוס' (שם ד"ה סוטה) על רש"י, וכן נראה, דודאי לר"ע דחייבי לאוין לאו בני תפיסת קדושין נינהו בכ"ז אם נעשה פצוע דכא לאחר הקדושין לא פקעי, וצריכה גט, ולא פליג אסתמא דריש פרק הערל (שם ע, א) יעו"ש. בכ"ז הכא דכבר נתבאר בירושלמי (פ"א ה"א) דלמ"ד דחייב כרת על הצרה היינו משום דנעקר זיקתה למפרע, ואם קדשה אחר מעיקרא תפסי בה קדושין (עיין מש"כ לעיל אות י"ג) וכיון דנעקר זיקתה למפרע מעיקרא באיסור אשת אח קאי, ולאו בת תפיסת מאמר הויא, ותו אף לר' יוחנן דאינו חייב על הצרה כרת בכ"ז מתניתין בכל גווני מיירי, אף באמר התקדשי לי בזיקת יבמין, וכיון דחלץ לצרה נפקעה הזיקה מבעלת מאמר מעיקרא, ואיך צריכה גט, וע"כ דחליצה פסולה גרע, ובתרה מהני לקדשה בזיקת יבמין ודוק:
קונטרס זיקה · סימן ל״ו, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך קונטרס זיקה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.