איסור והיתר לרש"י · סימן צ״ו, ג׳

ג. מעשה בגוי אחד שזרק גוי בכוונתו עפר בכלי מלא יין והורה עליו רבי להתירו משום ‏דאמרינן כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך מותר הוא בשתיה וזרק זב באדם טהור הוי ‏טהור ובגוי נמי אין עושה בזריקתו יין נסך ומותר כשהיה והכי מסתבר שפיר מדמתני זה היה ‏מעשה והכשירוהו ולא קתני ימכר כדקתני בברייתא שמע מינה והכשירוהו אפילו בשתיה ‏אבל מגע זב שהוא טמא בגוי עושה יין נסך ובכל דוכתא דאמרינן במגע גוי אסור אמרינן ‏אסור אפילו בהנאה כגון שהוציא גוי ברזא ואמרינן כל דלהדי ברזא אסור בהנאה ובדוכתא ‏דאמרינן מגע גוי מותר אפילו בשתיה כגון שזרק גוי אבן או עפר או שלא הכיר בו שהוא יין ‏‏(נסך) ונגע שהוא מותר בשתיה. ועל היין ששאל אם נמשך בכלי של גוי נסך אם הנשאר ‏מותר בשתיה או לא ודע שכך דעתי נוטה שאסור היין הנשאר בחבית לשתות דאמר רב ‏הונא הנצוק חבור ליין נסך ואף על גב דאמר ליה רב נחמן מנא לך הא לא פשיט ליה רב ‏הונא דהוה לכל ראיותיו במילי אחרונייתא ואפילו הכי גמרא הכי איתא דאמר להו רב ‏חיסדא להנהו סוסייתא מוכרי יין כי מזבניתו חמרא לגוים קטיפי קטופי כלומר פסקו הקלוח ‏של (כ״ד א׳) יין היורד לכלי התחתון לעליון כלומר שיפסוק מן העליון עד שיגיע לתחתון ‏ולא יחובר התחתון לעליון נצוק קלוחי אי נמי נפוצי נפוצי שלא תהיו שופכין כלל אלא על ‏ידי זריקתו מעריית נצוק הוי חבור ואפילו רב נחמן לא פליג עליה דרב הונא אלא דהוה בעי ‏ליה מנא לך הא כלומר דהוה פשיט ליה מילתא דהכי קאמר לקמן פחסתו תפשוט לך נצוק ‏תבעי לך וכל מלתא דאסורא דקא מבעי לן ולא תפשוט לך לחומרא וכל שכן הכא דאמר ‏רב חסדא וכן שמעתי מפי רבנו הגדול שמאחר שהיו מושכין מחבית שלו למכור לגוי לא ‏היה שותה ממנו והיו מקצין מרדיא אחת או שתים מתחלה לשתייתן ואעפ״כ לא היה מנדה ‏בו לאחרים ואף אחי אם בא לפרוש ולהזהר בעצמו על ככה אל יחוש להורות לאחרים כי ‏לפי ענין האיסור שפרץ רואה אני שלא יזהרו והנח להם שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין.‏