הלכות גדולות · סימן ע״ו, א׳

(מג"ת) אלין יומיא די לא להתענאה בהון ומקצתהון די לא למספד בהון מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא די לא למספד מן תמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא די לא למספד עכשיו שבטל תמיד מותר לספוד ולהתענות אפילו בשבת. והאי דעבדין קינה ויום שמועה בשבתא מהא מתניתא. (מו"ק כז.) אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל הספד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד (שם כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות רבי ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה לא מקוננות נקבר המת לא מענות ולא מטפחות איזהו עינוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה שנאמר ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה אבל לע"ל מהו אומר בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה וגו' (שם כז:) אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני תלמידי חכמים וכ"ש חנוכה ופורים ה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא איני והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא שלא בפניו אמר רב פפי ההוא יום שמועה הוה דהתם כבפניו דמי. אמר עולא הספד על לב שנאמר על שדים סופדים טיפוח ביד קילוס ברגל. תנו רבנן המקלס לא יקלס לא במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה. ינוקא עד בר כמה מיבעי למיספדי' כדתניא (שם כד:) רבי מאיר אומר משום רבי ישמעאל עניים בני שלש עשירים בני חמש ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש עשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים. אמר גידול בר מנשי' אמר שמואל הלכה כר' יהודה. (שמחות פ"ג) והיכא דבר אוריין הוא ספדין ליה בשבחא דאורייתא בר אבהן ובר אוריין ספדין ליה בשבחא דנפשיה ודאבהתיה בר ואבהן ולאו בר אוריין ספדיין בשבחא דאבהתיה דתני באבל (פ' י"ב) מעשה ברבי חנינא בן תרדיון שיצא בנו לתרבות רעה תפסוהו ליסטים והרגוהו ונמצא תפוח לאחר שלשה ימים נתנוהו במכמרת במטה והכניסוהו לעיר והיו מקלסין לפניו בכבוד אביו אביו קרא עליו פסוק זה ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר וגו' ולא שמעתי לקול מורי וגו' כמעט הייתי בכל רע וגו' פירוש היה חוזר לתחלת המקרא אמו קראת עליו הפסוק הזה כעס לאביו בן כסיל וגו' אחותו קראת עליו פסוק זה ערב לאיש לחם שקר וגו'. ואסיר לאישתעויי קמי ערסא דשכבא מילי בר משבחי' דיליה דא"ר זריקא א"ר אמי אר"ש בן לקיש (ברכות ג:) אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת ואפילו דברי תורה וכ"ש מילי דעלמא ובית הקברות כבפני המת דמי אידי ואידי כי מרחק ארבע אמות שפיר דמי: