הלכות גדולות · סימן ז׳, ד׳

(שבת ג.) תניא רבי אומר בעשותה אחת בעשה את כולה ולא בעשה מקצתה. איתמר נמי אמר רבי חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין ואף על גב דבעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה טפחים ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. דאמרי' (שבת ה.) אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. ואמרינן נמי אמר רבי אבין אמר רבי אילעא אמר רבי יוחנן זרק ונח בידו של חבירו חייב. ואמרינן מאי קמשמע לן ידו של אדם חשובה לו כארבעה הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא מהו דתימא הני מילי היכא דאחשבה אבל היכא דלא אחשבה אימא לא קמשמע לן. (שבת עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר והמעמר והדש והזורה והבורר והטוחן והמרקד והלש והאופה והגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווהו והמסיך ועושה שני בתי נירין והאורג שני חוטים והפוצע שני חוטין והקושר והמתיר והתופר שתי תפירות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות הצד את הצבי והשוחטו והמפשיטו והמולחו [והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו הכותב ב' אותיות והמוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות הבונה] והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש והמוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.