הלכות גדולות · סימן ס״ט, א׳

מאן דשחיט חיותא או עופא מיחייב לכסוייה לדמיה בעפרא שנאמר איש איש מבני ישראל אשר יצוד ציד חיה וגו'. (חולין פג:) ואמר רב זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שם שוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה. ומאן דשחיט אווזין ותרנגולין אע"ג דניצודין ועומדין ולאו אשר יצוד קרינא בהו חייב לכסות דתנו רבנן (חולין פד.) אשר יצוד אין לי אלא על יצוד ניצודין ועומדין מאיליהן כגון אווזין ותרנגולין מנין ת"ל ציד מכל מקום. ומאן דשחיט חיותא או ציפרא ושחט בהמה עליה דההוא דמא פטור מלכסות דתניא (שם פג:) רבי נתן בן יוסף אומר שחט חיה ואחר כך בהמה פטור מלכסות בהמה ואחר כך חיה חייב לכסות (שם פז.) ואלו היכא דשחט ואיבלע דמא בארעא פטור מלכסות ואם רישומו ניכר חייב לכסות ואלו מאן דשחט ואיערב ההוא דמא במיא אי אית חזותא דדמא חייב לכסות ואי איערב בחמרא חזינן אלו חזאי חמרא כי מיא הוה ידיעה חזיתא דדמא בגויה מיחייב לכסות ואי לא פטור דתנן דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאלו הוא מים ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם. (שם ע"ב) דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. ולא שנא חמרא או מיא עילוי דמא ולא שנא נפל דמא למיא או לחמרא כי אית ביה חזותא דדמא מיחייב לכסויי דאמר רב פפא אע"ג דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דם לענין זריקה כי נפיל למיא או לחמרא קמא קמא בטיל לענין כיסוי אינו כן דאין דיחוי אצל מצות. (שם פד:) ומותר לשחוט לחולה בשבת ואסור לכסות דמו בשבת מאי טעמא דהא איפשר לכסוייה לאורתא. (שם פה.) ואי שחיט טמאין פטור מלכסות שנאמר אשר יאכל והיכא דשחיט ולא אישתחיט שפיר פטור מלכסות דתנן השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות. והיכא דקא שחיט חיה או עוף ולאו אדעתא דאכילה שחטיה אלא דקא מיבעי ליה דמיה כיון דשחיטה מעליתא היא דאי בעי למיכל מיניה אכיל חייב לכסות דתניא (שם פה:) השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד הוא עושה או נוחרו או עוקרו. (שם פו.) והיכא דקא שחיט חרש שוטה וקטן אף על גב דשחטן להו שחיטה מעלייתא פטורין מלכסות ואי קא חזו להו אחריני דקא שחטין הנך אחריני מיחייבי בכיסוי. (שם פה.) והיכא דאישתחיט שחיטה מעלייתא ואיטריף פטור מלכסות (שם פז.) שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות שנאמר ואמר לבני ישראל אזהרה לכל ישראל. תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן שמעון בן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. ובתר דמכסי ליה לדמא מיחייב לברוכי ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי הדם. והיכא דקבעי מישחט עשר זגאתא ושחט חדא מינייהו ואיתשעי לכיסייה והדר ליבריך ולישחוט הנך אחרניאתא (שם פו:) שחט מאה חיה במקום אחד כיסוי אחד לכולן שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסתו הרוח חייב לכסות (דף קלו) ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף (שם פח.) תנו רבנן וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי ת"ל בעפר ואין לי אלא עפר מנין לרבות זבל דק וחול דק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסין ונעורת של פשתן דקה ונעורת של חרשיס דקה וסיד וחרסית ולבונה ומגיפה שכתשן ת"ל וכסהו יכול שאני מרבה אף זבל גס וחול גס ושחיקת כלי מתכות וקמח וסובין ומורסן ת"ל בעפר ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו מרבה אני את אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר.