הלכות גדולות · סימן ס״ה, ד׳

(פסק) מאן דמטוי זגתא או יונה או גדיא בשילומיה אסיר למישרא בהו תבלי וסוכר מקמי דמתנח להו בתנורא אבל בשרא אחרינא שרי כדתנן נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו וקיימא לן (שם עד:) הלכתא מליתא שריא ואפילו פומה לעיל. (ע"ז יב.) והיכא דאייתי בר ישראל שפודא דבשרא דהיתירא ואותביה בתנורא ושפודא דבישרא דאיסורא ואותביה בתנורא ובשילו בהדי הדדי אסיר והני מילי דדמי שפודא לשפודא ובשרא לבשרא אבל לא דמו להדדי שרי. והיכא נמי דלא דמי בישרא (לבשרא) ושפודא לשפודא ונגע בישרא בבישרא אסיר מאי טעמא דדיבא שמנוניתא דאיסורא ובלע בישרא. והיכא דאקדים גוי ואותיב בתנורא אסיר ליה לבר ישראל לאותובי בתריה אבל ודאי אקדים אותיב בר ישראל ואתא גוי אותיב בתריה ולא דמי בישרא לבישרא ולא שפודא לשפודא ולא נגעי בהדדי מיפלג פליגי בהא מלתא רב ולוי (פסחים עו.) דאמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מאי טעמא דאזיל ההוא דהיתירא מפטים ליה לההוא דאיסורא והדר דהיתירא בלע מאיסורא ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר ריחא ולא כלום הוא והלכה כלוי דקא מסייע ליה קרא דכתיב משרת דאטעמא דקא קפיד רחמנא אבל ריחא לא ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא דעד כאן לא פליגי רב ולוי אלא שצלאו אבל צולין לכתחלה לא קאמרי. ואי קשיא לך דעבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר הכי אמרינן עבד לוי עובדא דאיבשל גדי ודבר אחר ושרא אבל לכתחלה אסיר אלמא לית הלכתא כרב. ואתמר (ע"ז ס:) בת תיהא גוי בישראל לא עבד ולא כלום ישראל בגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא ולא כלום היא קם ליה אביי בשיטתיה דרב וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי וקיימא לן אביי ורבא הלכה כרבא והויא לה הלכתא כלוי דאמר ריחא ולא כלום היא. (זבחים עח.) אמר רבי שמעון בן לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לא שמה התראה גמרא בשחיטת קדשים. (פסחים עו:) תכי רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח. ההיא ביניתא דאיטווי בהדי בשרא אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותח מר בר רב אשי אמר אפילו במילחא נמי אסירא דקשיא לריחא ודבר אחר. (פסחים ל.) ההוא תנורא דטחו בה טחיא אסרה רבא בר אהילאי למיכלא לריפתיה אפילו במילחא לעולם דילמא אתי למיכלה בכמכא אלמא אע"ג דשגריה לא מיקלי מאי דבלע. מיתיבי אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה כיוצא בו אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור כי מסיק מהא תנורא שפיר דמי אלמא מקלי תיובתא. (ע"ז לח:) ריפתא היכא דשגר גוי ואפה ישראל שפיר דמי שגר ישראל ואפה גוי שגר גוי ואפה גוי ואחדי ישראל אחדויי שפיר דמי. כי אתא רב דימי אמר דג מליח וביצה צלויה חזקיה ובר קפרא שרו רבי יוחנן אסר אמר להו רב זביד הכי אמר אביי הלכתא כמאן דאסר אשקיוה נגוטא דחלא ושכיב (שם לח.) מניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא גוי ומהפך בו עד שיבא מבה"כ או מבית המדרש ואינו חושש. שופתת אשה קדירה על גבי כירה ובאת גוי' ומגיסה בה עד שתבא מבית המרחץ או מן השוק ואינה חוששת. (חולין קיא.) כתנאי רבי אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ואינה נאסרת היכא דאיתה לכבד שלימה. וכבד שנשלקה או שנתבשלה אסורה היא וכל מאי דאיתבשל בהדה לבד מן מיחלט דמאן דידע למיחלט בין בחלא ובין ברתחי שפיר דמי ודוקא דלית בה שורייקי סומקי אבל אית בה שורייקי סומקי בין ברתחי ובין בחלא אסירא: