הלכות גדולות · סימן נ״א, י״א

(סנהדרין כט.) ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו. אשכחן שונא אוהב מנלן קרי ביה הכי והוא לא אויב לו ולא אוהב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ולא טובתו ידיננו מידי אויב ואוהב כתיב אלא סברא הוא שונא מאי טעמא דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבא דעתיה ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה אחד לדיין ואידך כדתניא איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו אזהרה לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין. כיצד בודקין את העדים מכניסין אותן ומאיימין עליהם ומוציאין אותן לחוץ ומשיילין את הגדול שבהם ואומר לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז. היכי אמרינן להו אמר רב אשי אמר לי נתן בר מר זוטרא סהדי שקרי אאוגרייהו זילי דכתיב והושיבו שנים אנשים בני בליעל. אמרו משמיה דמר רב יהודאי סהדא דחתים על שטרא ואמר אין חתמית עליה מיהו לא קים לי במאי דכתיב ביה מהימן ואקשו רבנן קמיה אלא מעתה הני שטרי דקאתו מעלמא וקא מקיימינן להו בחתמות ידי סהדי דחתימין עלייהו היכי מקיימינן להו דילמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קים לן במאי דכתיב בהו ואהדר להו לכתחלה לא אמרינן אי אמרי אינהו דלא קים לן מהימני תו אקשו קמיה רבנן אלא מעתה הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא קים לי בגויה הכי נמי דמהימן ואמר להו התם האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומשלם לו שכפר ואלו לא כפר לא היה משלם ולא איכא עליה אלא חרס סתם ורבנן בתראי פליגי ואמרי אי מחזקא חתמות ידיה דהאי סהדא מקמי האידנא בבי דינא לאו כל כמיניה דמרע ליה לסהדותיה ואי לא מחזקא חתמות ידיה מהימן דתנן (כתובות יח:) העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין. קא אמרי רבנן שטרא דחתימין עליה תרי סהדי ואישתכח חד מינייהו קרוב או פסול ממונא לא מפקינן ביה אבל שבועה משבעינן ליה אפומא דהאי עד כשר. (סנהדרין כד:) אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך כולה הלכה כרבנן והלכתא באתן לך מחלוקת קנו מידו לפני גמר דין אין יכול לחזור בו אין לאחר קנין כלום והלכתא קרוב וגזלן פסולין בין לעדות בין לדין היכא דקביל עליה קרוב או גזלן בין לעדות ובין לדין שפיר ואי בעי למיהדר לא מצי הדר ודוקא דדייני דינא דאורייתא ודרבנן אבל דינא דמגיסתא ודנהזומאי ולא כלום. והיכא דקדיש איתתא בפסולי עדות דרבנן לא הוו קידושי מעליא עד דקדיש לה בעדים כשרים אפילו הכי לא משתריא לעלמא אלא בגיטא וליכא בין פסולי עדות דאורייתא לפסולי עדות דרבנן אלא לגט אשה בלבד אבל לכל עדיות שבתורה כי הדדי נינהו כי היכי דפסילי הני פסילי הני ואי משום קרובים הא קאמרי' בגט פשוט (ב"ב קסב:) היו ארבעה וחמשה עדים חתומים עליו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר הני מילי כי כשר כגון דהוה חתים קרוב ברישא דאיגלאי מילתא דכבוד בעלמא הוא דעבד ליה ולאו לעדות אחתמיה אבל חתם קרוב בסוף או באמצע פסול דהא סבירא לן דאמר רב נחמן הלכה כרבי בכיצד העדים נעשין זוממין (מכות ו.) מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף ג' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה וקתני עלה א"ר יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ורב נחמן אמר הלכה כרבי והלכה כר"נ כי היכי דפסילי לדיני נפשות פסילי נמי לדיני ממונות ותני בתוספתא (תוספתא בתרא פי"א) שטר שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו ג' הראשונים קרובים או פסולין תתקיים עדות בשאר עדים וכן הלכה. (סנהדרין כד:) ואלו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ר"ש אומר בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האנסים חזרו לקרותן סוחרי שביעית א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר (סנהדרין כו.) מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר בתחלה היו אומרים אוספין כשרין סוחרים פסולין משרבו ממציאי מעות לעניים ואזלו עניים אספי ומייתי חזרו לומר אחד זה ואחד זה פסולין. קשו בה בני רחבה האי משרבו האנסים משרבו התגרים מיבעי' לי' אלא בתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסול משרבו האנסים ומאי נינהו ארנונא כדמכריז ר' ינאי פוקו זרועו בשביעתא בשביל ארנונא חזרו לומר אוספין כשרין סוחרים פסולים.