הלכות גדולות · סימן מ״ט, ה׳

(ב"ב קלח:) תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל חובו ואם אמר בחובו אין לו אלא חובו. ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זה לפלונית אשתי בראוי לה נוטלתן ונוטלת עמהן כתובתה אמר בכתובתה ידה על העליונה רצתה כתובתה נוטלת רצתה מאתיה זוז נוטלת. תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור בראוי לו נוטלן ונוטל פי שנים ואם אמר בבכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל פי שנים. (קדושין כו.) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה והיכא דלא משך קני בחליפין דאמרינן גבי עבד כנעני (שם כב:) תנא אף בחליפין ניקנין ומקשינן ותנא דמתניתין מאי טעמא לא תני חליפין ומפרקינן כי קתני מילתא דלא קניא במטלטלי מלתא דקניא במטלטלי לא קני אלמא קנין קני בין במקרקעי ובין במטלטלי ואף על גב דלא משכינון למטלטלי קני לבר ממטבע. (שם כו.) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה דאמר קרא שדות בכסף יקנו ואימא עד דאיכא כסף ושטר אי הוה כתיב יקנו לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב יקנו מעיקרא מכסף דקנא ליה ושטר לראיה בעלמא היא אמר רבא ובמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר. היכא דיהב ליה כספא דמי ארעא קמי סהדי קני לה בכסף ולא צריך לא קטן ולא שטר ולא מצי למיהדר ביה מוכר ואי אמר ליה לוקח דבעינא למיכתב שטרא ואמר להו מוכר לסהדי כתבו ליה שטרא אי בעי לוקח קני בכספא ואי בעי קני בשטרא אי בעי קני בכספא דאי בעי מוכר למיהדר ביה אמר ליה לוקח דאנא מכי יהבי לך זוזי דקניתה לארעא ואי בעי בשטרא קני כמה דלא כתב שטרא מצי למיהדר ביה כי הא דרב אידי בר אבין כי הוה זבין ארעא אמר ליה אי בעינא בכספא אקני אי בעינא בשטרא אקני אי בעינא בכספא אקני דלא מצו הדרו בי אי בעינא בשטרא אקני דאי בעינא למיהדר הדרנא בי. בשטר היכי דמי דמאן דבעי למיתן לחבריה ארעא במתנה ובעי לאקנויי ליה בשטר אי נמי אית ליה סהדי ובעי לזבונה מפני רעתה כותב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה ויהיב ליה שטרא בפני עידי מסירה וקני לה לארעא כל היכא דאיתה ולא צריכה לא כסף ולא חזקה ולא חליפין אבל מוכר שדהו דלאו מפני רעתה אה כתבה ניהליה בלשון מתנה שדי קנויה לך שדי נתונה לך קני לה בשטר ואף על גב דלא יהיב דמי אבל כתב בלשון מכר שדי מכורה לך לא קני לה בשטרא עד דיהיב זוזי. בחזקה היכא דאמר ליה לחבריה קמי סהדי יהיבנא לך ארעאי במתנה וזיל קניה בחזקה אם ארעא היא ופתח ביה מיא אדעתא לאשפירה ולא מחמת כוורי אי נמי הכר בה מיא הרי זו חזקה. ואי ביתא הוא אי נעל או גדר או פרץ כל שהו הרי זו חזקה ואם אמר לו לך חזק וקנה ומהר לו מפתח כיון שמהר לו מפתח קנה ולא צריך לא שטרא ולא חליפין. ובחליפין כיון שקנו מידו איקניא לה ארעא כל היכא דאיתה דקיימא לן הלכתא מתנת בריא במקרקעי צריכה קנין ולא צריך לא שטר ולא כסף ולא חזקה. וקנין דהוא חליפין קיה להו לרבנן דאליה מן כסף ושטר וחזקה. וכל נכסים בין שיש להם אחריות ובין שאין להם אחריות נקנין בחליפין בין במתנה בין במכר לבר ממטבע ושטרא דלא מיקנו אלא במשיכה דתנן ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. והיכא דליתנון קמיה דלימשכינון לקניון ליה אגב ארעא דתנן (קדושין כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה מנלן אמר חזקיה אמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות ביהודה. בחזקה מנלן אמר חזקיה דאמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה דבי רבי ישמעאל תנא וירשתה וישבת בה במה ירשתה בישיבה. והיכא דקבעי למיתן מתנה זוזי לחבריה וליתיה גבי' למיתבינון ליה במשיכה לקנינון ליה אגב ארעא וכל היכא דאיתיה קני כמעשה דמרוני (שם ע"ב). וצריך למיכתב בשטר מתנה קני הא ארעא וקני הלין מטלטלי אגב הא ארעא ואפילו זוזי מיקנו אגב ארעא ולא בעינן צבורין דקיימא לן (שם כז.) קני ואגב בעינן צבורין לא בעינן והיכא דלית ליה מקרקעי דמקני להו ניהליה על גב ארעא ליזכינון על ידי אחר ולימא ליה זכי בהון בהני זוזי לפלניא וכיון דשקיל להון זכי בהון ולא צריך קנין ואי מסתפי מיניה דלמא אכיל להו ביני ביני ליתבינהו ליה קמי סהדי ולימא להון דהני זוזי דפלניא אינון וקנו מיניה. כי קא אמרינן אין מטבע נקנה בחליפין במתנה בעלמא אבל מעות דכתיבין בכתובה מיקנו בחליפין ואפילו חליפין כמי לא צריכי (שם ט:) הן הן הדברים הנקנין באמירה. והיכא דאית ליה מלוה או פקדון בדוכתא אחריתי וקבעי לשדורי שליח לאיתויינהו היכי ליעביד כדרב יהודה אמר שמואל (ב"ק קד:) אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומין עליו ורבי יוחנן אמר אם היו עדים חתימין עליו משלחין והלכתא כשמואל דאמר אין משלחין אלא היכי ליעביד כדרבי אבא הוה מפקדן ליה זוזי בי רב יוסף בר חמא אמר ליה לרב ספרא בהדי דקאתית אייתינהו ניהלאי כי אזל להתם אמר ליה רבה בריה מי כתב לך התקבלתי אמר ליה לא אי הכי זיל וליכתוב לך התקבלתי ואיתא ושקול אדהכי אמר ליה התקבלתי נמי ולא כלום הוא דלמא אדהכי והכי ניחא כפשיה דרבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא ולא כלום הוא אלא זיל וליקנינהו לך אגב ארעא וכתוב לן את התקבלתי ושקול כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי ואקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. (ב"ב מ.) והלכתא מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו מחאה (דף קי) בפני שנים ואין צריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואצ"ל כתובו סתם קכין לכתיבה עומד (ע"ש) עדות בשנים וצריך לומר להם כתובו קיום שטרות בשלשה. (כתובות יט:) מודעא היו הדברים ועל תנאי היו הדברים נאמנין ואף על פי שכתוב שטר והללו על פה נאמנין. מודעא כדמר בר רב אשי דאמר חיישינן לפשיעה. על תנאי כדבעא מיניה רבא מרב נחמן על תנאי היו הדברים מאי א"ל חיישינן דהא תנאה בשטרא לא כתבין ולא מיקיים תנאיה. ומאן דמסר מודעא במודעיה אע"ג דקאמר לסהדי בעידנא דקא מסר מודעא ואי מבטלינא מודעאי לא נתבטלו לא קאמר כלום אי מבטיל להון למודעי ההוא עדנא דקנו מיניה אף על גב דאמר בעדנא דמודעא אי מבמלינא מודעאי לא ניבטלו בטילו. (ב"ב קעא:) שטרא דמתאחר ולא כתבוה בזמניה ובעו למיכתביה בתר הכין כתבין בי' הכין וזמן שטרא דנן הות מן קדמת דנא ואנחנא הוא דאחרנוהי. (שם קסא:) א"ר יצחק בר יוסף כל המחקין כולן צריך שיכתוב ודין קיומיהון וצריך שיחזור מעטנו של שטר בשיטה אחרונה מאי טעמא (שם קסב.) אמר רב עמרם לפי שאין למדין משיטה אחרונה אמר ליה רב נחמן לרב עמרם מנא לך הא דתניא הרחיק את העדים שיטה אחת מן הכתב כשר שתי שיטות פסול מאי שנא שתי שיטות דפסול דאזיל וכתיב מאי דבעי וש"מ אין למידין משיטה אחרונה (שם קסג.) ושתי שיטין שאמרו הן ואוירן. (שם קסו:) ההוא שטרא דהוה כתב ביה שית מאה ותד זוזא שלחה רב שרביה לאביי שית מאה פשיטי וחד זוזא או שית מאה זוזי וחד זוזא או שית מאה איסתירא וחד זוזא שלח ליה בפשיטי ליכא לספוקה דפשיטי לא כתבין אינשי בשטרא אלא מיסך סיכי להו בזוזי והדר כתבי להו מאי דעתיך איכא למימר שית מאה זוזי וחד זוזא ואיכא למימר שית מאה איסתרי וחד זוזא יד בעל השטר על התחתונה. (שם קסז.) אמר אביי מתלתא ועד עשרה לא ליכתוב איניש בסוף שיטא משום דאתי לזיופיה ביה ואי כתב להדריה תרי תלתא זמני עד דמיתרמי באמצע שיטה. ההוא דהוה כתיב ביה תלתא בפרדיסא אזל שקליה לכרעיה דבי"ת שויה ופרדיסא אתא לקמיה דאביי אמר ליה לא כתבי ליה ופרדיסא חזייה אביי אמר מאי טעמא רויח ליה עלמא להאי וא"ו כולי האי כפתי' ואודי. ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי הוה להו אחא דהוה שמיה אתי אזל כתב וא"ו ושויה ואחי אתא לקמיה דאביי אמר ליה לא כתבי ליה ואתי חזייה אביי אמר ליה מאי טעמא דחיק ליה עלמא וא"ו כולי האי כפתיה ואודי. ההוא שטרא דאתא לקמיה דרבא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא אמר ליה רבא אין חתמות דידי היא מיהו אנא קמיה דרב אחא בר אדא לא חתימי כפתיה ואודי אמר ליה בשלמא דידי כוינת אלא דרב אחא בר אדא דרתית ידיה היכי כוינת אמר ליה אותיבי ידי אמצרא ואמרי לה אזרנוקא אמר אביי כי מחוי איניש חתמות ידא לא נחוי בסוף מגילתא אלא בריש מגילתא דלמא משכח איניש וכתיב מלעיל מאי דבעי ואמר מר הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ההוא ביזיאנא דאתא לקמיה דאביי אמר ליה ניחוי מר חתימות ידיה דכי אתי רבנן ומייתו לי ריסקא ממר אידע ומעברינן להו אייתי מגילתא הוה קא מחוי ליה בריש מגילתא אמר ליה ליתתי מדידיה קלי אמר ליה כבר קדמוך רבנן. כותבין גט לאיש ואף על פי שאין אשתו עמו ושובר לאשה ואע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן והבעל נותן שכר. (שם ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב ובלבד שיכיר שם האיש בגט ושם האשה בשובר. ההוא תברא דהוה חתים עילויה רב ירמיה בר אבא אתאי לקמיה ההיא אתתא אמרה ליה לאו אנא הואי אמר לה אנא נמי אמינא להו לסהדי דהאי קלא לאו דידה הוא ואמרו לי מיקש הוא דקשא לה ומיבגר בגר לה קלא אמר אביי אף על גב דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ואמור רבנן (שם קמח.) כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבכן לאו אורחיה למידק. ההוא תברא דהוה חתים עילויה רבא בר רב חנין אתאי ההיא אתתא לקמיה אמרה ליה לאו אנא הואי אמר לה אין את הוית אמר אביי אף על גב דאמור רבנן צורבא מרבנן לאי אורחיה למידק היכא דדק דק. ואמר אביי האי צורבא מרבנן דאזל לקדושי אתתא לידבר עם הארץ בהדיה כי היכי דלא ליחלפו ליה. והבעל נותן שכר פשיטא לא צריכא דניחא לה לאיגרושי והאידנא שוויה רבנן אאיתתא כי היכי דלא לישהיה. כותבין שטר ללוה ואף על פי שאין מלוה עמו והלוה נותן שכר פשיטא לא צריכא דיהב ליה זוזי בעסקא. כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו והלוקח נותן שכר פשיטא לא צריכה במוכר שדהו מפני רעתה אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר פשיטא לא צריכא ואפילו צורבא מרבנן דניחא להו לקריביה. אין כותבין שטר קבלנות אלא מדעת שניהם והמקבל נותן שכר פשיטא לא צריכא דאפילו בביירא דניחא ליה דליתעבד. אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנין שכר מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא ר' ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. רבן שמעון בן גמליאל אומר שניהם כותבין שנים לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו. נימא בכופין על מדת סדום קמיפלגי דמר סבר כופין ומר סבר אין כופין לא דכולי עלמא כופין והיינו טעמא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי זכותך גבי זכותאי דדמית עלאי כאריא ארבא. מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן רבי יהודה אומר לא יתן רבי יוסי אומר יתן במאי קא מיפלגי רבי יהודה סבר אסמכתא לא קניא ורבי יוסי סבר אסמכתא קניא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כרבי יוסי כי הוה אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כרבי יוסי אנו מה נעשה ולא היא אין הלכה כרבי יוסי. מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין ועושין לו קיומו כיצד קיומו אנו פלוני ופלוני הוציא לפנינו פלוני בר פלוני שטר מחוק ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו.