הלכות גדולות · סימן ל״ה, א׳

(תו"כ בהר) ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים מה ת"ל מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן שמותר אתה לשעבדו ת"ל [אשר יהיה לך] מאת הגוים אשר סביבותיכם ולא מן הכנענים שבארץ מהם תקנו בניהם ובנותיהם הן עצמן מנין ת"ל מהם תקנו עבד ואמה מקיש עבד לאמה מה אמה אין לה קידושין אף עבד אין לו קידושין. (גיטין לח.) עבד המעוכב גט שיחרור אסור בשפחה ואסור בבת חורין. (גיטין מא.) מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי בית הלל אמרו להם בית שמאי תקנתם את עצמו ואת רבו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי. (שם מ.) ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפטרי ליה מינאי אזל אקניוה לבנו קטן דקטן מקנא קני אקנויי לא מקני שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה [לגבי זוזי] מוקמינן ליה אפוטרופא ומקרקיש ליה אפוטרופא זוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא במאמר קטן וכותב לו שטר על חצי דמיו. ההוא דסקרתא דעבדי דאיזדבן לגוים כלו מרואתא בתראי אתו לקמיה דרבינא אמר להו זילו הדרו על בני מרואתיכו קמאי ונכתבו לכו גיטא דחירותא אמרי ליה רבנן לרבינא והאמר אמימר המפקיר את עבדו ומת אותו עבד אין לו תקנה ואמר להו אנא כרב דימי סבירא לי אמרו ליה דרב דימי טעותא היא אמר להו מאי טעותא דלא אמרה בלשין שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי והלכתא כרבינא. כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מצוה לקיים דברי המת. פירוש מאי קורת רוח דעבדין לה אי איכא עיבידתא דאמרה לא מצינא למיעבדא לא אכפינן לה עילוה. (שם לח:) אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו. מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה שיחרר עבדו והשלימו לעשרה מצוה שאני. ת"ר לעולם בהם תעבודו רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה ודילמא ר' אליעזר סבר לה כמאן דאמר רשות לא תניא בהדיא ר' אליעזר אומר חובה. (שם מ.) אמר רבי יהושע בן לוי עבד שהניח תפלין בפני רבו יצא לחירות. מיתיבי לוה ומפסידה וכי אייחד ליה בהדה לא מצי טעין דאיתרע חזקיה. (נדה מה.) איבעי' להו הני בתולים מיזל אזלי ואתו או דילמא איתצורי הוא דלא איתצרי אלא לאחר שלש שנים תא שמע דאמר רב חסדא פחות מכן כניתן אצבע בעין מה עין מדמעת וחוזרת ומדמעת אף הכי נמי מדמעת וחוזרת ומדמעת אלא לאו שמע מינה בתולים מיזל אזליה ואתו שמע מינה. והיכא דטרח בכל מילי וכתב כתובה ומסרוה לחופה ומן קמי דליעול לחופה שכיב אביו של חתן או אמה של כלה ואיכא קמיה תרתין מילי דמצוה חדא בעילת מצוה וחדא מקבר שכביה ליקיים ברישא בעילת מצוה והדר ליקבר שכביה דתניא הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח וכולי בהלכות אבל. ובר ישראל דנסיב איתתא מיחייב בלבושה ובכסוייה ובכל מילי וחייב בקבורתה ואי משתביא אי ישראל הוא פריק לה ויתבה תותיה ואי כהן הוא ואע"ג דאסירא ליה שבויה דאשת כהן אסירא אפילו באונס פריק לה ומהדר לה לדוכתא ואי מוקצרא וצריכא אסיא מיחייב למיתן אגרא לאסיא דטרח בה דתנן (שם מו:) חייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה ותנן (שם נא.) לא כתב לה דאם תשתבאי אפרוקינך ואותביניך לי לאנתו ובכהנת אהדרינתיך למדינתיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין ותנן לקתה חייב לרפאותה. וכי היכי דהוא משעבד לה כי היכי דקאמרינן היא נמי משעבדא ליה דתנן (שם נט:) ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת המטה ועושה בצמר (שם נח:) אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה מאי טעמא עיקר מזונות משום תקנתא דאשה הוא דתקון רבנן ולאו משום דמעשה ידיה לבעלה הוא דתקון רבנן והאי דאקנינהו רבנן למעשה ידיה לבעלה לאו משום דניזונית מינה אלא דאי ניחא לה ומיתזנא מיניה תתן לו מעשה ידיה הלכך אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה הרשות בידה והתניא תקינו רבנן מזונות תחת מעשה ידיה איפוך תקנו מעשה ידיה תחת מזונות. והלכתא כרב הונא אמר רב לאפוקי מדרבי שמעון בן לקיש דאמר ר' שמעון בן לקיש מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה אלמא קא סבר ר' שמעון בן לקיש עיקר תקנתא מעשה ידיה לבעל ולית הלכתא כוותיה. (שם סה:) והיכא דאשכחא מציאה שויוה רבנן דבעל משום איבה דלא לימא בעל פליגא דעתה מיניה (שם מז:) והיכא דאיתית ליה ארעא אכיל בעל פירי כמה דאיתיה בחיי חלופי פרקונה ולבתר דמיתא ירית לארעא גופה. והיכא דכתבו לה כתובה מנכסי דבית נשא כי מתה ירית לה בעל לההיא כתובה דבית נשא חלופי קבורה. והיכא דאיתית ליה בהמה או אמתא מבית נשא ואוליד ההוא ולד בין דשפחה בין דבהמה דבעל הוי דתניא (שם עט:) ולד בהמה מלוג לבעל ולד שפחת מלוג לאשה חנניה אומר עשו שפחת מלוג כולד בהמת מלוג מה ולד בהמת מלוג לבעל אף ולד שפחת מלוג לבעל. ואמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה אמר רבה ומודה חנניה שאם נתגרשה ואייתינון לולדות נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה. אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו עז לחלבה רחל לגיזתה תרנגולת לביצתה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. (יבמות סו.) אתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כליי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רב יהודה אמר הדין עמה (שם ע"ב) רבי אמי אמר הדין עמו רב יהודה אמר הדין עמה מפני שבח בית אביה דידה הוו ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ברשותיה קיימי וכי דידיה דמו. תניא כוותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה ורצה בעלה למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר בעל מוציא מיד הלקוחות. אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה שאמר משום שבח בית אביה דידה הוו אמר ליה רבא לרב נחמן והתניא כוותיה דרבי אמי אמר ליה אף על גב דתניא כוותיה דרבי אמי מסתבר טעמא דרב יהודה משום שבח בית אביה. ההיא איתתא דעיילא ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוה יתמי פרשוה אמיתנא אמר רבא קניה מיתנא אמר ליה ננאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה מי לא מודה רב יהודה היכא דמחוסר גוביינא אי מיגניב או אבד לא מיחייבי יתמי לשלומי הלכך ברשותייהו קאי רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד. (יבמות סז.) א"ר יהודה הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על שני אלפים אחד נוטלתו בכתובתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה. ואלו אתתא דהוו מסקין בה זוזי מקמי דתיהוו לגברא בלא שטרא והוי לה ארעא ולבסוף אינסיבא לגברא ועיילת ליה ההיא ארעא לבעל דבעל אכיל פירי בחייה וכד מיתא קני גופא ואתא בעל חוב דאוזפה זוזי לההיא אתתא וקא תבע זוזי מבעל מיחייב בעל למיפרעיה לההוא בעל חוב זוזי מממונא (ב"ב קלט.) דההיא אתתא דשלח ליה אבות בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו לוותה ואכלה עמדה ונשאת מהו בעל לוקח הוי או יורש הוי ופשט רבא מדתני רבי חייא דתני רבי חייא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל אלמא קא סבר רבה בעל חוב מיפרע זוזי מהא ארעא ואע"ג דמשנינן אימא לך הא דרבי חייא לא תפשוט מינה דהויא לה פרנסת בעל ופרנסת בעל קלא אית לה אלא מן קושיאתא ומן שינוי דמשנינן לקמן בעל חוב דאשה גבי זוזי מן ארעא דעיילת ליה לבעל בין כי איתא לאתתא בחיי ובין בתרדמית כי יתבה תותי גברא. והלכתא לותה ואכלה בין בשטר ובין בעל פה משלם בעל מנכסי אשתו בין מחיים דאשתו ובין לאחר מיתה דאשתו והני מילי דעיילת ליה מקרקעי אבל מטלטלי לא משלם מאי טעמא דמאן דמוזיף זוזי אדעתא דארעא מוזיף ולאו אדעתא דמטלטלי דמטלטלי מחוסרי גוביינא אינון. והיכא דקדיש אתתא ומיתה לא ירית לה בעל (כתובות נג.) דתני רב חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא איננת ולא מיטמאה לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה מתה אינו יורשה מאי טעמא ירושת בעל מהיכא גמרינן לה מדכתיב ונתתם את נחלתו לשארו ואמר מר שארו זו אשתו וגבי ארוסה אכתי ליכא שאר בשרו. ולענין טומאה אי כהן הוא לא מטמא לה דכתיב בהו בכהנים כי אם לשארו הקרוב אליו ותניא שארו זו אשתו. וכי נימא מירת לא ירית לה כתובתא נמי נפיק מיניה וניתיב להו ליורשים דילה דבעינא לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי ודאי מת הוא כשהיא ארוסה גובה כתובתה מנכסיו ודוקא מנה לאלמנה ומאתים לבתולה אבל תוספת לא דקיימא לן הלכה כרבי אלעזר ממנו רבו או שעשאו רבו אפוטרופוס או שהניח תפלין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקין בפני רבו בבית הכנסת הרי זה לא יצא לחירות. אמר רבה בר רב שילא בשהניח לו והלכתא הניח לו רבו תפלין יצא לחירות והלכתא השיאו רבו אשה יצא לחירות. (יבמות מח:) הלוקח עבד מן הגוי ולא קבל עליו למול מגלגל עמו עד שנים עשר חודש ואם אין מקבל עליו למול מותר למוכרו לגוים ועבד ושפחה בדלא מיטבלין שרי לזבונינון לגוים.