הלכות גדולות · סימן כ״ט, ח׳

(שם יד.) ורבנן כרת באחותו למה לי לחלק כדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ורבי יצחק כדקא מפרש טעמיה דקאמר להכי איצטריך למיפרט כרת באחותו ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סברי לה כרבי יוחנן דאמר להכי פרט רחמנא כרת באחותו לאגמרי לשאר חייבי כריתות שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב קרבן עכאו"א כארוס' כדאשכחן באחותו דשייכא בכרת בהדי עריות ופרט בה כרת לחודה ופליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בקראי אחריני כדמפרש טעמייהו באלו הן הלוקין. ונדה אע"ג דכתיב בה כרת לענין ממזר לא הוי הולד מינה ממזר דתניא (יבמות מט:) הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר (שם כב:) לחייבו שתים על אחותו מאנוסת אביו הוא דאתא אחותו דקתני דמיחייב עלה כרת כל ששמה אחותו לא שנא אחותו מאביו ומאמו ולא שנא מאביו ולא מאמו או מאמו ולא מאביו. וכן אחות אביו לא שנא אחות אביו מאביו ולא שנא אחות אביו מאמו ולא שנא אביו כתיב איצטריך ליה לקרא למיסר אנוסת אביו ולעולם כי סמיך לא יבא ממזר ללא יקח הוא דסמיך אמר לך רבי יהושע סוף סוף למאי דקאמרי רבי עקיבא ושמעון התימני דכי סמיך לא יבא ממזר ללא יגלה הוא דסמיך מי סמיך ליה בהדיא הא מיפסיק לא יבא פצוע דכא בין לא יגלה ללא יבא אלא מאי אית לך למימר כתב קרא כל דאית ליה למיכתב והדר כתב לא יבא למיסמכיה ללא יקח. ואף על גב דפליגי רבי יהושע ורבי עקיבא הלכה כשמעון התימני ולא משום דקתני והלכה כדבריו דאי מהא ליכא למשמע מינה דהא אמור רבנן (נדה ז:) אין למדין הלכה מפי תלמיד אלא משום דסתם לן תנא כשמעון התימני דתנן (קדושין סו:) וכל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש לה קידושין על אחרים הולד ממזר ואיזה זה הבא על אחת מכל עריות שבתורה סתמא כשמעון התימני אע"ג דמחלוקת ביבמות וסתמא בקידושין ואמור רבנן כי אמרינן מחלוקת ואחר כך סתם הני מילי היכא דאיכא מחלוקת וסתם תרוייהו בחדא מסכתא אבל בתרתי מסכתא כיון דאין סדר למשנה איכא למימר דילמא סתם תנא ברישא והדר מחלוקת שאני הכא דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא. ועוד בין לבית שמאי ובין לבית הלל הולד ממזר מחייבי כריתות דתניא (יבמות יד.) א"ר אלעזר אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת. אמו ואשת אביו וכלתו דקא אמרינן בסקילה מנלן דתנן ואלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת אב ועל הכלה ומדאורייתא מנלן דכתיב (סנהדרין נד.) ואיש אשר ישכב את אשת אביו כל ששמה אשת אביו בין שהיא אמו ובין שאינה אמו וכתיב בסיפא דקרא מות יומתו שניהם דמיהם בם וגבי כלתו כתיב מות יומתו שניהם דמיהם בם וגמרי בגזירה שוה מאוב וידעוני מה דמיהם בם דכתיב גבי אוב וידעוני בסקילה דכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם אף דמיהם בם דכתיב גבי אם ואשת אב וכלה בסקילה. והני מילי לענין נשואין דלא שני בין אמו נשואת אביו לאשת אביו שאינה אמו וכלתו אלא כולהו חדא מילתא נינהו אבל לענין אונסין שאני בין אמו אנוסת אביו לאנוסת אביו דלאו אמו היא דאלו אמו אנוסת אביו מיחייב עלה כאמו נשואת אביו ואלו אנוסת אביו דלאו אמו היא ואנוסת בנו לא מיבעיא סקילה וכרת דלית בהו אלא שרי למינסבינהו לכתחלה אלא אמו שאינה אשת אביו מנלן דמיחייב עלה מכדי אמו לא כתיב בה קרא בהדיא גבי אזהרה כתיבא אמו וכתיבא אשת אביו גבי עונש לא כתיבא אלא אשת אביו ותו לא משמע כל ששמה אשת אביו כדאמרינן אשכחן אמו שיש לו לאביו אישות בגוה אמו אנוסת אביו דלית ליה לאביו אישות בגוה א"נ היכא דאזל אביו על אחת מעריות וילידה מיניה ממזר מנלן דמיחייב ההוא בריה סקילה על אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו א"ר שישא בריה דרב אידי דגמרינן מאזהרה דכתיב ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא ערות אמך היינו אמו נשואת אביו אמך היא קרא יתירא הוא דאפילו אמו שאינה אשת אביו איתקש אמו שאינה אשת אביו לאמו שהיא אשת אביו מה אמו שהיא אשת אביו אית בה קטלא דכי נמי מתרו ביה מהא משום אשת אביו מיחייב אמו שאינה אשת אביו נמי איתקש לאמו שהיא אשת אביו מה אמו שהיא אשת אביו והזהיר וענש אף אמו שאינה אשת אביו לאו אזהרה ותו לא הוא דאית בה אלא עונש נמי אית בה. ומנלן דאנוסת אביו דלאו אמו היא ואנוסת בנו שריין לכתחלה אנוסת אביו כדאמרינן (יבמות צז.) פלוגתא דר' יהודה ורבנן דרבי יהודה סבר אנוסת אביו דלאו אמו כי מעטיה קרא מסקילה וכרת הוא דמעטה אבל לאו אית בה דפרט בה קרא לא יגלה כנף אביו ורבנן ההוא בשומרת יבם של אביו כתיב אבל אנוסת אביו שריא והלכתא כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד שמעון התימני כרבנן סבירא ליה דמוקים ליה ללא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו וכל שכן אנוסת בנו דשריא דבהא אפילו רבי יהודה שרי דקתני רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו אבל באנוסת בנו ומפותת בנו לא פליג. מדאורייתא מנלן דלא מיחייב אלא על אשת אביו נשואת אביו ועל כלתו נשואת בנו דכתיב אשת אביך וכתיב אשת בנך לאפוקי אנוסה דלית ליה אישות בגוה דאמו אנוסת אביו אע"ג דהויא לה אמו אי לאו דאשכחן לה קראי אחריני דאית בה עונש ואזהרה כדאמרינן אי לאו הכי מאשת אביו לא הוה אפשר לחיוביה אף על גב דאמו היא דאמו אנוסת אביו לאו אשת אביו היא. בתו בת בתו ובת בנו בת אשתו בת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו מנלן דבשריפה דתנן (סנהדרין עה.) ואלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה ובת כהן ויש בכלל אשה ובתה בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו בת בנה ובת בתה חמותו [ואם חמותו] ואם חמיו. מדאורייתא מנלן מכדי לא כתיב גבי שריפה אלא חמותו ותו לא דכתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן וגבי אזהרה לא כתיבא אלא בת אשתו בת בנה ובת בתה דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה משמע דאית לה מיניה דידיה דהויא להו בתו ובת בתו ובת בנו ומשמע דאית לה לאיתתיה מגברא אחרינא דהויא להו בת אשתו בת בתה ובת בנה וקיימא לן בעלמא דלא ענש אלא א"כ הזהיר והכא גבי אזהרה חמותו ואם חמותו ואם חמיו לא כתיבן וגבי עונש כתיבא חמותו ותו לא אבל אם חמותו ואם חמיו ובתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו ובת בתה ובת בנה לא כתיבן מנלן דאית בהו כולהו עונש ואזהרה דתנו רבנן איש אשר יקח את אשה ואת אמה אין לי אלא אשה ואמה בתה ובת בתה ובת בנה מנין נאמר כאן גבי שריפה זמה היא ונאמר להלן גבי אזהרה שארה הנה זמה היא מה זמה דכתיב גבי אזהרה בתה ובת בתה ובת בנה אף זמה דכתיבא גבי שריפה איכא נמי בתה ובת בתה ובת בנה. אשכחן בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו ובת בתה ובת בנה לאזהרה חמותו ובתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו ובת בתה ובת בנה לשריפה. חמותו כתיבא בהדיא והנך אחרנייתא גמרן מאזהרה דזמה זמה חמותו לאזהרה ואם חמותו ואם חמיו בין לאזהרה בין לשריפה מנלן דקתני מנין לעשות למטה כלמעלה נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה מה להלן למטה כלמעלה אף כאן למטה כלמעלה ומה כאן למטה כלמעלה אף להלן למטה כלמעלה. מנין לעשות למטה כלמעלה דקתני לא מטה ממש ומעלה ממש אלא למטה באיסור דהוא למעלה ממש כדתריץ רב אשי ומאי נינהו אם חמותו ואם חמיו כחמותו ומאי למטה למטה באיסור דאירחק ליה איסורייהו וה"ק מנין לעשות אם חמותו ואם חמיו דמרחק איסורייהו כחמותו דמקרב איסורה נאמר כאן בשריפה זמה ונא' להלן באזהרה זמה מה להלן למטה באסור כלמעלה באיסור בת בנה ובת בתה דמרחק איסוריהו שוינהו קרא כבתה דמקרב איסורה אף גבי שריפה דכתיב חמותו לאו חמותו ותו לא אלא אם חמותו ואם חמיו אינהו נמי בשריפה בחמותו ומה כאן מטה ממש כלמעלה ממש דרי תתאי כדרי עילאי עד דמקדיש לה אחי אביו לא הויא דודתו כיון דאיסורא מחמת קורבא דאביו ולא מחמת קורבא דנפשיה לא גמרינן מינה. (סנהדרין נד:) ודודתו מנלן דלא מיחייב כרת אלא על אשת אחי אביו מאביו דקתני תנא מה דודתו מן האב ולא מן האם מנליה לתנא הא אמר רבה גמר לה מגזירה שוה כתיב הכא ערות דודו וכתיב התם או דודו מה התם מן האב ולא מן האם דכתיב או משאר בשרו ממשפחתו ולא אשכחן דאיקראי משפחה אלא משפחת אב דכתיב למשפחותם לבית אבותם אף דודו דהכא מן האב ולא מן האם. ואשת אחי האב מן האם דקאמרינן דשריא מדאורייתא אסירא מדרבנן דשנייה היא דתניא מה הן שניות וחדא מינייהו אשת אחי האב מן האם וכל הני עריות דאמרינן בין מחייבי כריתות וביו מחייבי מיתות בית דין איסורן איסור עולם לבר מן תלת הנך דאיסורן איסור הבא מאליו הוא לא צריכא למימר דלית להו שריותא אלא הנך נמי דקורבא דידהו על ידי קידושין כי מיתסרן באיסורייהו קיימן לעולם בין מן הנשואין ובין מן האירוסין בין בחיי אוסר ובין לאחר מיתת אוסר לבר מתלת אשת אח ואחות אשה ואשת איש דאיסורה לאו משום שאר הוא כדתנן (סנהדרין גג.) הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו בין מן הנישואין ובין מן האירוסין. הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש בין בחיי בנו ובין לאחר מיתת בנו בין מן האירוסין ובין מן הנישואין אמר מר הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אביו ומשום אשת איש בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו ואמרינן מאי קאמר הכי קאמר הבא על אשת אב בחיי אביו חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש וחייב משום אשת אב לאחר מיתת אביו כבחיי אביו ומן האירוסין כבין מן הנישואין וכן הבא על כלתו כהאי סוגיא דאמרינן. וטעמא מאי גבי אירוסין כנישואין ארוסה אשת איש היא לכל דבר ואחמורי הוא דאחמרה רחמנא בארוס' לענין(דףנו) קטלא דאפקה מחנק לסקילה כדתניא (סנהדרין נא:) הכל היו בכלל נואף ונואפת הוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשריפה. לאחר מיתת אוסר כבחיי אוסר (סנהדרין נד.) דכתיב באשת אב ערות אביו גלה קרא יתירא לחייבו סקילה לאחר מיתת אביו ואיתקוש כולהו עריות להדדי כרבי יונה ואף על גב (שה צד:) דגבי חמותו פליג רבי עקיבא דאמר חמותו לאחר מיתת אשתו לית בה שריפה דתניא באש ישרפו אותו ואתהן אוחו ואת אחת מהן דברי ר' ישמעאל רבי עקיבא אומר אותו ואת שתיהן. ואמר רבה בין רבי ישמעאל ובין רבי עקיבא תרוייהו סבירא להו דאם חמותו מדרשא הוא דאתיא ולא כתיבא בהדיא אלא חמותו ותו לא ובחמותו לאחר מיתה פליגי דרבי ישמעאל סבר ואתהן חדא משמע שכן בלשון יוני קורין לאחת הן וחמותו אפי' לאחר מיתת אשתו בשריפה ורבי עקיבא סבר אתהן תרתי משמע והכי קאמר בזמן שאשתו וחמותו שתיהן קיימות דאיכא אותו ואתהן חמותו בשריפה אבל בא על חמותו לאחר מיתת אשתו דהוה ליה אותו ואותה לא מיחייב עלה שריפה כר אבל לענין כרת מודה רבי עקיבא דכי מיעטה קרא משריפה כרת דידה כדקיימא קיימא אשת איש דקאמרינן אית לה שריותא משתריא בגט ובמיתת הבעל דתנן וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל מדאורייתא מנלן (קדושין יג:) דכתיב וכתב לה ספר כריתות וכו' או כי ימות איתקש מיתה לגירושין מה גירושין שרו לעלמא דכתיב בקרא קמא וכתב לה ויצאה מביתו אף מיתה נמי שריא לעלמא אחות אשה דאית לה שריותא משתריא במיתת אחותה אבל במה דאיתא לאחותה בחיי' אף על גב דמגרש לה לא מישתרי' לה אחותה ולענין יבום תנן (יבמות מא.) המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה דאפילו חליצה לא צריכה אלמא אחות גרושה דאורייתא.