הלכות גדולות · סימן כ״ט, י״ג

(פסק) היכא דהוה אמו נסיבא אנוסת אביו לאחיו מאביו ואית ליה לההוא אחיו נשי אחרנייתא ומת בלא זרעא ונפלה לה קמי ברה פטרה צרותיה דתני לוי (שם י.) אמו פוטרת צרתה פעמים אין פוטרת צרתה כיצד היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת ונפלה לה קמי ברה זו היא אמו שאין פוטרת צרתה דכיון דלא תפסי בה קידושי זנות בעלמא הוא ולאו נישואין נינהו אלא כמאן דליתה לאמו דמי ולא מיפטרה צרתה היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת ונפלה לה קמי ברה כיון דחזיא לאחוה למינסבה פוטרת צרתה והאי דלא קתני לה בהדי חמש עשרה נשים אי למאן דאמר האי תנא בפלוגתא לא קא מיירי אי למאן דאמר לאו משום פלוגתא אלא משום דמתניתין רבי יהודה היא דאסר באנוסת אביו ולמיתנא דאי עבר ונסיב אנוסת אביו ונפלה לה קמי ברה אף על גב דחייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו השתא דהוי לה ערוה פטרה צרותיה דאי עבר אחיו ונסיב לא קתני אלא כולהו במאי דהוי ליה לאחיו למינסב לכתחלה קתני אי למאן דאמר לעולם רבנן היא והאי דלא קתני לה בהדי חמש עשרה נשים משום דלא משכחת לה באסור לזה ומותר לזה ואחותה שהיא יבמתה חד חד כדאית ליה אשת אחיו שלא היה בעולמו דקאמרינן דאסירא ליה לא מיבעי' היכא דאיתיליד האי בתרא מקמי דניבמה אחוה דהויא ערוה לגביה דכי איתיליד הוה רמיא קמיה אלא אפילו יבמה אחוה אחרינא מקמי דמיתיליד הוא דכי איתיליד תותי אחוה אשכחוה כי האי גוונא נמי כי מאית ההוא אחוה דיבמה בלא בני גלי רחמנא בהדיא דלא ליחלוץ אלא לחדא ומשתריין תרוייהו דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ לשני בתים וכי תימא ניגמר מינה אימא לך התם דיבמה לשוק באיסורא דלאו בעלמא אבל הכא דאשת אח לגבי יבם איסור כרת הוא לא אמרינן כיון דחלץ לחדא כמאן דחלץ לתרוייהו דמי אלא אמרינן צרה אבראי קיימא ומיחייב כרת אצרה ואיהו הוא דלא מיחייב כרת אלא אצרה לחודה אבל אחלוצה לא מיחייב כרת דכיון דחלץ לה לגבי דידיה נפקא לה מכלל אשת אח אבל גבי אחים תרוייהו כהדדי נינהו ומיחייבי כרת בין אצרה בין אחלוצה או דילמא לגבי יבם נמי כיון דתרוייהו הוה רמיין קמיה אי בעי להא חליץ אי בעי להא חליץ כי חליץ לחדא מינייהו שליחותא דצרה קא עבדא כמאן דחלץ לתרוייהו דמי ונפקא להו תרוייהו מכלל אשת אח וכן לגבי אחים כיון דהוה רמיין קמי כולהו אי בעי האי חלץ אי בעי האי חלץ כי חלץ חד מינייהו שליחותא דאחים עבד וכמאן דחלצי כולהו דמי ולא מיחייבי כרת לא על צרה ולא על חלוצה מיפלג פליגי בהא מילתא רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאיתמר (שם י:) החולץ ליבמתו וחזר וקידשה הוא או אחד מן האחים אמר רבי שמעון בן לקיש הוא אינו חייב על חלוצה כרת והאחים חייבין על חלוצה כרת ובין הוא ובין האחים חייבין על צרה כרת ורבי יוחנן אמר בין הוא ובין האחים אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרה כרת. ואף שמואל סבר לה לדרבי שמעון בן לקיש דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל (שם מ:) הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר הילכתא כרבי יוחנן דאמר רבא כל היכא דפליגי ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הילכתא כרבי יוחנן לבר מן תלת מילי אבל בשאר כל התורה הילכתא כרבי יוחנן. ושמואל נמי קיימא לן בעלמא שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן או דילמא הני מילי היכא דלא פליג רב אשי אבל הכא פליג רב אשי כרבי שמעון בן לקיש דתניא (שם י:) החולץ ליבמתו וחזר וקידשה צריכה חליצה מן האחין ואמרינן עלה (שם יא.) רב אשי סבר לה כר' שמעון בן לקיש ומתרץ לה להא מתניתא אליבא דרבי שמעון בן לקיש הילכך אף על גב דקפסיק רבא הילכתא כרבי יוחנן כיון דרב אשי סבר לה כרבי שמעון בן לקיש הילכתא כרב אשי דרבא ורב אשי כרב אשי עבדינן. ת"ש דאיתמר הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחים על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת מאן דאמר בעשה כרבי יוחנן דאמר כי האי גוונא לא מיחייב כרת וליכא אלא עשה בעלמא הוא קאי בעשה דרחמנא אמר אשר לא יבנה בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. היכא דעבר ובנה שני בתים הוה ליה לאו הבא מכלל עשה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא וכן אחד מן האחים נמי קאי בעשה דאמרינן כיון דייבם חד מינייהו שליחותא דאחים עבד וכמאן דיבימו להו כולהו דמי. ומאן דאמר בכרת כרבי שמעון בן לקיש דאמר צרה אבראי קיימא ולא אמרינן כיון דייבם לחד מינייהו שליחותה דצרה קא עבדה אלא צרה באיסורא קיימא ואע"ג דלא מסיימי רב אחא ורבינא הי מינייהו קאמר בעשה והי ניהו קאמר בכרת כיון דקיימא לן בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכה כרבינא לקולא בר מאומצא ביעי ומיזרקי ממילא הוה ליה רבינא כרבי יוחנן ואע"ג דבכל התורה כולה עבדינן כרב אשי הכא דפליג עליה רבינא דבהדי רב אחא כרבינא עבדינן דרב אחא ורבינא בתראי נינהו אלמא הילכתא כר' יוחנן דאמר כי האי גוונא לא מיחייב כרת אי מיחלץ חלץ בין הוא ובין אחים קיימי באיסורא דלאו בין אצרה ובין אחלוצה כדאמרינן כיון שלא בנה שוב לא יבנה ואי יבומי יבם בין הוא ובין אחים קיימי אצרה באיסור עשה כדאמרינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים וכי קאמרינן כיון דחלץ לחדא שליחותא דצרה עבדא וכמאן דחלץ לתרוייהו דמי לקולא למיפק מאיסורא דאשת אח אבל לענין אפסולי מכהונה למימר דכי קא אמרינן כי חלץ לחדא כמאן דחלץ לתרוייהו דמי ותימסר צרת חלוצה לכהונה דהוה ליה לחומרא לא אמרינן דתנן (שם מד.) היתה אחת כשרה ואחת פסולה כשהוא חולץ חולץ לפסולה וכשהוא מייבם מייבם לכשרה ואמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם דהיכא דנפיל קמיה שתי צרות חדא חזיא לכהונה וחדא לא חזיא אי קא בעי למיחלץ ניחלץ להא דלא חזיא לכהונה ולא ליחלץ לצרתה וניפסלה מכהונה וממילא שמעינן מינה דצרת חלוצה שריא לכהונה מדאורייתא מנלן דצרת חלוצה שריא לכהונה דתניא (תו"כ אמור פ"א) גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין דין הוא ומה גרושה שמותרת לחזור למגרש בישראל פסולה מן הכהונה חלוצה שאסורה לחזור לחולץ אינו דין שפסולה מן הכהונה צרה תוכיח שאסורה לחזור לחולץ וכשרה לכהונה הפרש גרושה נעשה בה מעשה וחלוצה נעשה בה מעשה ואל תוכיח צרה שלא נעשה בה מעשה ואם נפשך לומר ואשה לרבות את החלוצה יכול אף הצרה תהא פסולה מן הכהונה ת"ל ואשה גרושה מאישה אשה שגירושיה מידי האיש ולא שגירושיה מידי אשה כי פסל רחמנא לכהונה היכא דעבד גברא מעשה בגופה או דיהב לה גיטה או דחלצה ליה סנדל אבל צרת חלוצה דגברא לא עבד בה מעשה למימרא דכיון דאיתעבד בה מעשה בצרתה תיתסר היא משום צרתה דהוה ליה גירושיה מידי אשה משום דחלצה לה צרתה הוא דקבעית למיפסלה כי האי גוונא לא פסל רחמנא לכהונה וכן הלכה. הא דרב גידל אמר רב (יבמות כ.) מיתוקמא באלמנה מן הנישואין דאף על גב דמדאורייתא לאו בת יבום היא רביה רחמנא לחליצה. איסור שניות מצוה ואיסור קדושה אלמנה לכהן גדול לא מתייבמות מדרבנן. איסור מצוה מדאורייתא בת יבום היא ורבנן הוא דגזרו בהו ואיסור קדושה נמי דאתי עשה ודחי לא תעשה באלמנה מן הנישואין הוא דהוה ליה עשה ולא תעשה דכתיב אלמנה לא יקח כי אם בתולה וגו' בתולה אין בעולה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה דמדאורייתא לאו בת יבום היא דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה אבל מן האירוסין ושאר חייבי לאוין מדאורייתא בני יבום נינהו דתניא (שם ע"ב) איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרתה. ולצדדין דשני רבא הדר ביה דקתני גבי פצוע דכא וכרות שפכה דחייבי לאוין נינהו אם בעלו קנו ורבנן דגזרו בחייבי לאוין דלאו ליבומי מדאורייתא ביאה ראשונה הוא דמצוה שנאמר יבמה יבא עליה וגזרו רבנן בביאה ראשונה אטו ביאה שניה דתניא אם בעלו קנו בביאה ראשונה. ברם מימר קאמרינן דאילונית לאו בת יבום היא צרתה מהו מי אמרינן מידי דהוה אעריות כיון דאינהו לא חזיאן ליבומי צרתן נמי כמותן אף אילונית נמי צרתה כמותה או דילמא לא דמיא לעריות דאלו התם גלי בה רחמנא דאסירן אינהו וצרותיהן כתיב הכא יבמה יבא עליה וכתיב התם ואשה אל אחותה לא תקח מה עליה דיבום במקום מצוה אף עליה דהכא נמי במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח והוינן בה אין לי אלא היא צרתה מנין ת"ל לצרר ולא צרר נמי לא תקח. וגמרן שאר עריות מאחות אשה אבל איילונית טעמא מאי דלאו בת יבום היא דכתיב להקים לאחיו שם בישראל והא כיון דלאו בת אולודי היא פטורה אבל צרתה דבת אולודי היא שריא ליבם ואם תימצי לומר כיון דבת בנים היא שריא הני מילי היכא דמית אחוה ולא הוה ידע בה דאיילונית היא והשתא הוא דידעינן בה דתנן וכולן אם מתו וכו' אבל הכא דידע בה דאיילונית היא הויא לה כצרת ערוה ואסירא או דילמא אע"ג דהוה ידע בה נמי שריא והאי דקתני שנמצאו אילוניות לאו דוקא הוא ואם תימצי לומר אע"ג דהוה ידע בה נמי שריא הני מילי איילונית דעלמא אבל היכא דהוה נסיב אחוה ברתיה ואית ליה צרה ומית אחוה בלא זרעא ונפלה ליה ברתיה וצרתה קמיה ואישתכח ברתיה אילונית מהו ליבומה לצרתה כיון דאלו לאו איילונית הואי אסיר ליבומה משום דהויא לה צרת בתו השתא נמי אסירא או דילמא כיון דאיילונית היא כמאן דליתא לברתה הכא נמי שריא צרתה ת"ש דאמר רבא (שם יב:) הלכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה שהיא איילונית ונשאה ואפי' צרת בתו איילונית ואלא הא קתני שנמצאו נמצאו אין מעיקרא לא תני שהיו אלמא שנמצאו לאו דוקא אלא אע"ג דהוה ידע בה דאיילונית היא צרתה שריא אלא צרת ערוה כי לא הויא איילונית כי היכי דההוא ערוה אסירא צרתה נמי אסירא איילונית לרבי יהודה (שם סא.) הוא דהויא זונה לרבנן לא הויא זונה והילכתא כרבנן. (שם יא.) ושוטה נמי שבא עליה בעלה בדרך לרבי מתיא בן חרש (פה:) הוא דהויא זונה. (כתובות קא:) אמר רב הונא איילונית אשה ואינה אשה אלמנה אשה גמורה כיצד הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה ורב יהודה אמר אלמנה נמי אשה ואינה אשה והלכתא כרב יהודה דכי הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה.