(ב"מ קב.) תנו רבנן המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא ובגוי נוטלה בידו ויוצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו מעשה לסתור אמר רב ששת ארישא. (מנחות לד.) וביתא דאית ליה כמה פיתחי כל פיתחא ופיתחא מיחייב במזוזה ואף על גב דלא רגיל למיעל ומיפק אלא בחד מינייהו טפי. (ב"מ קא:) ומאן דאגר ביתא מחבריה ההוא דאגר מיחייב למקבע מזוזתא דאמר רב משרשיא חובת הדר היא. וכי נפיק מההוא ביתא נישבקה למזוזה בדוכתה והני מילי דאגר מישראל אבל אגר מגוי כי נפיק נשקלה בהדיה.
הלכות גדולות · סימן כ״ו, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Halakhot Gedolot, Warsaw 1874
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך הלכות גדולות, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.