הלכות גדולות · סימן כ״ב, ה׳

(יבמות כט:) תני רב חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה. והיא מי אסיר לה לאיטמויי בני אהרן אמר רחמנא ולא בנות אהרן אלא איידי דתנא לא אוננת תנא נמי לא מיטמאה והלכה מיטמאת לו דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן וכן הלכה. (נזיר מח:) ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא דלא אתי עשה דטומאה ודחי עשה דמילה ואף על גב דלא יטמא חובה יכול כשם שאינו מיטמא לאחותו כך אינו מיטמא למת מצוה תלמוד לומר ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה אלמא עשה דמת מצוה עדיף מעשה דמילה וכן הלכה. כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא למת מצוה. ואסיר ליה לכהן למיסק בבית הקברות ואפילו לבית הפרס נמי ומאי היא שדה שנחרש בה קבר (מו"ק ה:) ועד כמה מאה אמה לכל רוח ורוח דקבר משוי בית הפרס מקום הקבר טומאה דאורייתא האיך דנחרש טומאה דרבנן דילמא איכא עצם כשעורה או דילמא פתיך ביה עפר בית הקברות. (סנהדרין ה:) רבי חזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות אמר ליה לאו בן איש פלוני כהן אתה אמר ליה אבא גבה עינים הוה נתן עיניו בגרושה וחללני. (שמחות פי"ג) ארון שפינהו אסור בהנאה ואם היה של אבן ושל חרש ישבר של עץ ישרף המוצא נסרים בבית הקברות לא יזיזם ממקומם: