הלכות גדולות · סימן כ׳, ג׳

(שם יב:) ת"ר טוחנין קמח המועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם טחן והותיר הרי זה מותר. קוצצין עצים במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם קצץ והותיר הרי זה מותר. מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ובלבד שלא יערים ורמינהו מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואעפ"י שיש לו מן הישן מערים ושותה מן החדש תנאי היא דתניא אין מערימין בכך משום רבי יוסי ברבי יהודה אמרו מערימין. רב יהודה שרא למיעקר כיתנא ולמקטל כשותא ולמיעקר שומשמי א"ל אביי לרב יוסף בשלמא כיתנא חזי לחפיפא כשותא חזיא לשיכרא שומשמי למאי חזיין א"ל חזיין לנוי דאית בהו. רבי ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא כי מטא בחולא דמועדא קטפיה לשנה שהו כולי עלמא לפרדיסייהו לחולא דמועדא אפקריה ר' ינאי לפרדיסיה ההיא שתא. מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא יאבד תנא ובלבד שיכניסה בצנעא לתוך ביתו. רב יוסף הוה ליה הנהו גשורי עיילינון ביממא א"ל אביי והתטא ובלבד שיכניסה בצינעא לתוך ביתו א"ל צינעא דהני יממא הוא כיון דבליליא בעו גברי יתירי ובעו מדבורי דנורא אוושא מילתא ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד וכולן שכוונו מלאכתן במועד יאבדו בעא מיניה ר' ירמיה מרבי זריקא כוון מלאכתו למועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו (שם יג.) א"ל תניתוה שדה שנתקוצה בשביעית תזרע למוצאי שביעית נטייבה או נדיירה לא תזרע למוצאי שביעית א"ר יוסי ברבי חנינא נקטינן הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידיה קנסוה רבנן לבריה לא קנסוה רבנן. ואין לוקחין בתים ואבנים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל ואין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצירו והא אמרת רישא אין מפנין אמר אביי סיפא אתאן לבית שבחצר. ואין מביאין כלים מבית האומן ואם חשש להן מפנן לחצר אחרת. (שם ע"ב) מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעא לצורך המועד הציידין והרשתות והגרוסות עושין בצינעא לצורך המועד ר' יוסי אומר הן החמירו על עצמן. איבעיא להו הן החמירו על עצמן דלא עבדי כלל או דילמא דעבדי בצנעא ת"ש דתניא מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצינעא לצורך המועד רבי יוסי אומר [תגרי טבריא ואסיר למינהג אבילות בשבת והכי אמור רבנן דלא ליכסי רישיה בשבת ואי אית ליה לבושא אחרינא לישנייה ללבושיה ואי לית ליה לבושא אחרינא להדריה לקירעיה לאחוריה וליתרצייה לפורייה ולמכאכיה משום דבהני שבעה יומי מיבעי ליה למיפכיה לפורייה ולמכאכיה ולא ליתרציה והני מילי דפרהסיא נינהו חובה אבל נעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת ידים ורגלים בחמין כיון דמילי דצינעה נינהו לא ליעבדינהו ולינהג בהו מנהג אבילות. והלכתא (שם יט.) שבת עולה ואינה מפסקת מאי טעמא עונג כתיב בה רגלים מפסיקין ואין עולין מאי טעמא שמחה כתיב בהו. היכי דמי אין עולין כגון שקברו ברגל אבל קברו לפני הרגל אפי' יום אחד ואפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה ורגל גופיה שבעה דהוו להו ארבעה עשר. והא דקאמרת קברו ברגל אינו עולה (מו"ק יט:) הני מילי לענין שבעה אבל לענין שלשים עולה ואם קברו שמונה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים נמי ומותר לגלח ושולל בגדו ומכבס כסותו.