הלכות גדולות · סימן י״ח, י׳

(פסק) והיכא דאיכא מגילה הכתובה בין הכתובים לא מיבעי' למיקרי בה והני מילי בציבורא אבל יחיד נפיק ביה ידי חובה דאמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא והני מילי בציבורא. ואי כתיבא (במצחף) [במצה חיפה] לא נפיק דכתיב ונכתב בספר ומצ"חף לאו ספר הוא והיכא דשמע לה מחרש שוטה וקטן לא נפיק דתנן (שם יט:) הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מכשיר בקטן ולית הילכתא כוותיה דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקין אחרים ידי חובתן דתנן (ר"ה כט.) זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ולא שנא קארי לה חד גברא ולא שנא קארו לה כמה גברי בהדי הדדי כמאן דעבדין פרשתא שפיר דמי דתנן (מגילה כא.) הקורא את המגילה עומד יושב יצא קראה אחד קראוה שנים יצאו. ומאן דקארי לה מיבעי' ליה לכווני דעתיה ואי לא לא נפקין. ומאן דעייל לכנישתא ואשכח ציבורא דקרו לה חצייה לא לימא אשמע מהכא לסופה והדר אשמע הא דלא שמעית אלא ליקרייה מרישא לסופה דתנו רבנן (מגילה יח:) הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקראו חצייה לא יאמר אגמור חצייה עם הציבור ואחזור ואקרא את חצייה הראשון אלא קוראה מתחלתה ועד סופה. קראה סירוגין יצא סירוסין לא יצא רבי מונא אמר משום רבי יהודה אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וליתא לדרבי מונא אלא אף על פי ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק.