הלכות גדולות · סימן י״א, י״ב

(פסק) ומאן דבעי למיזל בספינתא או לדוכתא רחיקא ואיכא בתי דקיימן בחותמיה וליכא איניש דאית ליה רשותא למיעל להתם אי מקמי תלתין יומין קאזיל דעדיין לא מיחייב במילי דפסחא לא צריך למבדק והדר ליזיל ואי בגו תלתין יומין קאזיל דאיחייב ליה במילי דפסחא לבדוק והדר ליזיל (פסחים ו.) דאמר רב יהודה אמר רב המפרש והיוצא בשיירא בתוך שלשים יום זקוק לבער קודם שלשים יום אין זקוק לבער. אמר רבא הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא כשאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפי' מראש השנה זקוק לבער ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא העושה את ביתו אוצר וחתימא ואין דעתו לפנותו בתוך ל' יום זקוק לבער קודם ל' יום כי מטיא זמניה אין זקוק לבער ובביטול סגי ליה ודוקא כשאין דעתו לפנותו אבל דעתו לפנותו אפי' מתחלת השנה זקוק לבער. וכי היכי דחמץ אסור באכילה הני שבעה יומי ותמני שעי בהנאה נמי אסיר דתניא (פסחים כח.) מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו וגו' (פסחים כא:) ואמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושיו והיכא דנפל מיא עלייהו אף על גב דאקושי חיישי' דילמא בלעי להו מיא והויא להו חמץ וחמץ משש שעות ולמעלה איסורו איסור הנאה הוא. ומאן דמקדש באיסורי הנאה קידושיה לאו קידושין ואף על גב דמשש שעות ולמעלה איסורא דחמץ מדרבנן הוא דאסיר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיה ותנן עבר זמנו אסיר בהנאה פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן. ואמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה. ולא מיבעיא חמץ בעיניה דאסיר אלא דעל ידי תערובות אסיר דתניא (שם מג.) כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי שהוא אסור יכול יהא ענוש עליהם כרת תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן ענוש כרת על עירובו בלאו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בולא כלום ודרשי הכי מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו חמצו בדבר אחר מנין תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו מכל מקום ואף על גב דאמור רבנן על עירובו בולא כלום דלא לקי אבל איסורא מיהא איכא דהא טעמא דהא כל איסורין שבתורה נמי על ידי עירוב מיסר אסירין דתניא (חולין צז.) קדירה שבישל בה בשר אל יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם הני מילי מין ושאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא דאיפשר דטעים ליה קפילא גוי. ושאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים מאי ת"ש (ע"ז עג:) דתנו רבנן מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם ואיתמר עלה רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה [במינן במשהו שלא במינן בנ"ט ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה] בין במינן ובין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם מיהו חמץ קמיבעיא לן לשאר איסורין שבתור' מדמינן ליה ולא אסיר במשהו או דילמא כיון דקאי עליה בבל יראה ובל ימצא לטבל וליין נסך מדמינן ליה ולא שנא במינו ול"ש שלא במינו במשהו אסור אחמירו ביה רבנן טפי מכל איסורין שבתורה דהא לא אשכחן גבי איסורין שבתורה דאסורין בראיה ואסורין בבל ימצא כחמץ דאסיר בבל יראה ובל ימצא. ת"ש דהכא נמי מפלג פליגי רב ושמואל ורבי יוחנן (פסחים כט:) דאמר רב חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור לאחר זמנו במינו אסור שלא במינו מותר ושמואל אמר חמץ בזמנו במינו אסור במשהו ולא גזר שלא במינו אטו מינו לאחר זמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר ורבי יוחנן אמר חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם לאחר זמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר: