הלכות גדולות · סימן י׳, י״ט

(פסק) והיכא דאיכא קורה דשדיא עילוי מבואה הרי היא כחבל ולחי פצימא. ולענין לחיא בכל מילי עבדינן לחיא דתנן (שם טו:) בכל עושין לחיים ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים ר"מ אוסר שהיה ר"מ אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר. (שם טו.) רב הוה יתיב בההוא מבואה הוה יתיב רב הונא קמיה א"ל לשמעיה זיל אייתי כוזא דמיא אדאתא נפל לחיא אחוי ליה בידיה קום אדוכתך א"ל רב הונא לא סבר לה מר נסמוך אדיקלא אמר דמי האי מרבנן כמאן דלא גמירי אינשי שמעתא מי סמכינן עליה מאיתמל טעמא דלא סמכינן עליה מאיתמל הא סמכינן עליה מאיתמל הוי לחי. ואביי ורבא ממאי דבסמכינן עליה הוא דפליגי דילמא בדלא סמכינן עליה פליגי לא סלקא דעתך דההוא ברקא דהוה בי בר חבו והוה פליגי אביי ורבא עליה כולהו שניהו והילכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם ולמ"ד היינו לחי וכן הלכה. והיכא דאיכא ארבעי וחמש דראתא ולא עריבו בהדי הדדי אסור לטלטל ואפילו מרשות הרבים לכרמלית דאיסורא דרבנן הוא דתנן (שם סט:) אנשי חצר ששכח א' מהם ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהם ושלהם מותרין לו ולהם נחנו לו רשותם הוא מותר והן אסורין היו שנים אוסרין זה על זה שאחד נוטל רשות ונותן רשות שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות. ביתו הוא דאסור הא חצירו שריא היכי דמי אי דלא במיל חצירו אמאי שריא ואי בטיל ביתו אמאי אסיר לעולם דבטיל וקא סברי רבנן המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא בטל שלהם מותרין לו ולהם מאי טעמא דהיה ליה אורח לגבייהו. נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין אמאי אינהו נמי ליהוו אורחים לגביה חד לגבי חמשה הוי אורח חמשה לגבי חד לא הוו אורחים שמעת מינה מבטלין וחוזרין ומבטלין הכי קאמר נתנו לו מעיקרא הוא מותר והן אסורין. היו שנים אוסרין זה על זה פשיטא לא צריכה דהדר חד מינייהו ומבטיל ליה לחבריה מהו דתימא לשתויי קמ"ל דכיון דבעידנא דבטיל ליה לההוא לא הוה ליה שריותא להא חצר. (שם עג.) בעא מניה רמי בר חמא מרב חסדא האב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים דמו צריכין לערב או אין צריכין לערב מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה או אינו ניתר בלחי וקורה א"ל תניתוה האב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהם דיורין הרי הן כיחידים ואינן צריכין לערב ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה וכן הלכה: