הלכות גדולות · סימן א׳, כ״ב

(פסק) וכי היכי דאסיר לבר ישראל למקרי קרית שמע כשהוא ערום אסור נמי למיקרי קרית שמע קמי מאן דקאים ערום שנאמר ולא יראה בך ערות דבר. אמר רב יהודה גוי ערום אסור לקרות קרית שמע כנגדו מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי אסיר לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ישראל דאדם נינהו ואיכא ערוה ואסיר אבל גוים דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא בהמה נינהו ושרי קמ"ל דפרט בהו הכתוב ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. (שם כד.) אמר רבי יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא להסתכל בה והאמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים אצעדה וכומז לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו נסתכל במקום התורף אלא באשתו ולקרית שמע דאפילו אשתו כי מגלי טפח מינה אסור לקרות קרית שמע כנגדה ואי לבישא לבושא תלישא ומיתחזי בגויה אסיר (שם כה:) דאמר רבא צואה בעששית מותר לקרות קרית שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קרית שמע כנגדה מאי טעמא גבי צואה כתיב והיה מחניך קדוש ומפסקא עששית ושרי גבי ערוה כתיב ולא יראה בך ערות דבר (אפילו דבר לא יראה את הערוה) וכיון דקמתחזיא אסור לקרות קרית שמע כנגדה וכן הלכה. (שם כדי) אמר רב חסדא שוק באשה ערוה דכתיב גלי שוק עברי נהרות וכתיב תגל ערותך. אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים. אמר שמואל קול באשה ערוה שנא' כי קולך ערב ומראיך נאוה. אמר רבי חנינא אני ראיתי את רבי שתלה את תפליו. (ברכות כד.) מיתיבי התולה תפליו יתלו חייו דורשי חמורות אומרים והיו חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפלין. לא קשיא כאן ברצועה כאן בקציצה. והלכתא בין ברצועה בין בקציצה אסיר ורבי בכיסתא דתפלי תלא כיסתא מאי למימרא מהו דתימא תיבעי כיסתא דתפלי הנחה כספר תורה קמ"ל. אמר רבי חנינא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק בתפלתו ונתעטש ורק (ברכות כד:) ומשמש בבגדו אבל לא נתעטף ולא הטח ידו על סנטרו. ומותבינן עלה המגהק והמפהק בתפלתו הרי זה מגסי הרוח והמגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה והמשמיע קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר והמתעטש בתפלתו סימן רע לו ויש אומרים הרי זה מכוער והרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך לא קשיא המגהק והמפהק בתפלתו לרצונו אסור לאונסו שרי. המתעטש בתפלתו מלמעלה סימן יפה לו מלמטה סימן רע לו דאמר רבי זירא הא מילתא אבלע לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כוליה תלמודאי המתעטש בתפלתו סימן יפה לו כשם שעשו לו נחת רוח מלמטה כך עשו לו נחת רוח מלמעלה. רבי זירא הוה קא משתמיט מרב יהודה דבעא למיסק לארץ ישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם אמר איזיל אשמע מניה מילתא והדר איסק אזל אשכחיה לתנא דקא תני קמיה היה עומד בתפלה ונתעטש פוסק עד שיכלה הרוח וחוזר לתפלתו ואיכא דאמרי הכי תנא קמיה היה עומד בתפלה וצריך להתעטש חוזר לאחוריו ארבע אמות ופוסק ומתעטש ועומד במקומו עד שיכלה הרוח וחוזר ועומד למקומו אמר אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי. הרוקק בתפלתו כאילו רק בפני המלך הני מילי דשדאי לה לקמיה אבל מבלע ליה במאניה שרי דאמר רב יהודה היה עומד בתפלתו ונזדמן לו רוק מבליעו בכסותו ואם היתה כסותו נקיה מבליעו באפקרסיתו ואי אנינא דעתיה שדאי ליה לאחוריה דאמר רבינא הוה קאימנא קמיה דרב אשי ואיזדמן ליה רוקא ופתקיה לאחוריה אמרי ליה לא סבר לה מר מבליעו באפקרסיתו אמר ליה לדידי אנינא דעתאי. המשמיע קולו בתפלתו אמר רב הונא לא שנו אלא בציבור דטריד ציבורא אבל ביחיד לית לן בה. המגביה קולו בתפלתו אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש אבל אם אין יכול לכוין את לבו בלחש לית לן בה והני מילי ביחיד אבל בציבור לאו אורח ארעא. אמר רבי יוחנן צואה כל שהו מבטלה ברוק אמר רבה וברוק עבה. (שם כה:) אמר רבי יוחנן צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קרית שמע דבוקה בסנדלו לא יקרא קרית שמע. תנו רבנן גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות קרית שמע כנגדן ומי רגלים עצמן עד שיטול לתוכן מים וכמה מים יטיל לתוכן כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית ואמר רב נחמן מחלוקת לכתחילה אבל לבסוף נותן למי רגלים כל שהו ורב יוסף אמר מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה דברי הכל נותן רביעית מים ומטיל מי רגלים. א"ל רב יוסף לשמעיה עייל לי רביעתא דמיא במשיכלא בתחלה כרבי זכאי. (שם כו.) אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל ודוקא חדש דלית ביה צואה ואי אית ביה צואה אי לאחריו מרחיק ארבע אמות ואי לפניו מרחיק מלא עיניו ואף על גב דחדש הוא ולית ביה צואה כיון דאזמניה אסיר לצלויי ביה. (שם כה:) ספק צואה אסור ספק מי רגלים מותר. (שם יג.) כדבעי מגנא ואתחיל בקרית שמע וקרא פסוקא קמא ונאנס בשינה יצא ידי חובתו: