והיכא דקא מסגי על גב הנהר וליכא מנא בהדיה למשקל לממשא ידיה לא לישקול מיא בחדא ידיה ולמשיה לאידך ידא אלא לישכינהו לתרויהו בנהרא דהויא להו הטבלה, דאיבעיא להו (זבחים כא א) כהן מהו שיקדש ידיו במי כיור משום דהאי כיורא אית ליה שלאבא [פי' שלאבא דדים כך שנינו בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור] וכד בעי לקדושי ידיה שקיל מאי דבאלי בשלאבא ואתו מיא לידיה ומשי ידיה ועביד עבודה, והכי קא מיבעיא להו מהו למישך ידיה במי כיור, (שמות ל, יט) ורחצו ממנו אמר רחמנא דאתו מיא משלאבא לידיה אבל מישך ידיה בגויהו לא, או דילמא לא, האי ממנו לאפוקי דאי שקיל מיניה במאנא אי נמי דשקיל בחדא ידיה ומשא אידך, אבל מישך ידיה במי כיור ומיעבד עבודה שפיר דמי. ואמר רב אחאי שמע מינה מדקמיבעיא להו לרבנן הכי שמע מינה פשיטא להו דכי האי גוונא רחיצה מיקריא ולאו טבילותא, ומשום דכתיב ממנו הוא דקא מסתפקא להו, דאי ס"ד לאו רחיצה היא [עמוד עח] תיפוק לי דבעינא ורחצו וליכא, אלא ש"מ פשיטא להו דכי האי גוונא דרחיצה היא, השתא דאמרת רחיצה היא מאן דבעי מיכל לחמא ואשכח מיא דרמו באגנא או במשיכלא שייך ידיה בגוייהו ושפיר דמי, וכן הלכה.
הלכות גדולות · סימן א׳, קכ״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Halakhot Gedolot, Warsaw 1874
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך הלכות גדולות, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.