הלכות גדולות · סימן א׳, קי״ד

[פסק] וכי אמרינן צריך נטילת ידים ואזמוני הני מילי היכא דקא בעי למיכל לחמא, אבל קא בעי מיכל פרי מן שבעת המינין חטה ושעורה וגפן ותאינה אי נמי מחמשת המינין כגון חטין שעורין וכוסמין כד עבידי במעשה קדירה, אף על גב דטעונין ברכה לאחריהן לא בעי נטילת ידים, ובתר דאכיל לא מזמני בתלתא, דאמר רבה בר בר חנא (חולין קו א) הוה קאימנא קמיהו דרבי אמי ורבי אסי ואייתו לקמייהו כלכלה דפירי אכלו ולא משו ידיהו ולא ספו לי ובריכו חד חד לחודיה, שמע מינה תלת, שמע מינה אין נטילת ידים לפירות, ושמע מינה אין זימון לפירות, ושמע מינה שנים שאכלו מצוה לחלק מדלא ספו ליה בהדייהו. אבל ודאי מיטנפן ידיה אפילו לפירות צריך למימשא משום ברכה, דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא (ברכות נג ב) (ויקרא כ, ז) והתקדשתם אילו מים ראשונים, והייתם קדושים אילו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן הטוב, אני ה' אלהיכם זו ברכה, (תו"כ שמיני) והייתם לי קדושים כי קדוש אני אמר להם הקב"ה לישראל כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים וכשם שאני טהור כך אתם תהיו טהורים.