הנשבע לפרוע לחבירו מנה ביום פלוני ואירעו אונס שלא היה לו כל המנה לא כסף ולא שוה כסף פטור מן השבועה כיון שלא יכול לקיים כמו שנשבע וכן הנשבע לפרוע מנה ביום פ' ואם יעבור על השבועה יתן קנס עשרה זהובים ופרע לו המחצה חייב ליתן כל הקנס כיון שהשבועה הייתה על כל הסך דוקא ואם אמר בזה הלשון שבועה שאשלם לך מנה ביום פ' ואם לא אשלם לך המנה אתן לך קנס ונתן לו המקצת נותן לו הקנס לפי ערך מה שעבר (ט"ז סי' רל"ח ס"ק י"א ובח"מ סי' ע"ג סעיף י"ח) ובמל"מ פ"ה מה' שבועות הלכה כ' כתב דאם נשבע לתת מתנה לחבירו ליום פ' ר' זהובים ומטה ידו ואין לו אלא מנה נסתפק שם אם מחויב ליתן ומשמע שמסקנתו דחייב ליתן לו:
חכמת אדם · סימן צ״ו, ט״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.