שבועות שוא נחלקת ג"כ לד' חלקים (א') שנשבע על דבר הידוע שאינו כן. כיצד שנשבע על איש שהוא אשה ועל אשה שהוא איש ועל אבן שהוא זהב וכל כיוצא בו שידוע לשלשה ב"א שאינו כן כמו שנשבע (ב') שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן כגון שנשבע על אבן שהוא אבן ועל שנים שהוא שנים ועל שלשה שהוא שלשה וכל כיוצא בזה שא"צ לצדק הדבר ע"י שבועה כיון שבלא"ה נדע שהוא כן (ג') שנשבע לבטל את המצוה שלא יתעטף בציצית ושלא יניח תפילין ולא יאכל מצה או שיתענה בשבת וי"ט וכן הנשבע לקיים את המצוה דהא בלא"ה חייב לקיים או שנשבע להרע לפלוני כגון להכותו או לקללו או שיעשה חבירו דבר פלוני כגון שיזרוק פ' צרור לים או שלא יזרוק אין שבוע' זו חל כלל והוי לשוא (ד') שנשבע על דבר שאינו בכח לעשות כגון שנשבע שלא לישן ג' ימים ולילות רצופים ושלא יטעום כלל ז' ימים רצופים וכל כיוצא בזה. וכל הנשבע שבועות שוא לוקה שנאמר לא תשא בשמי לשוא ואם היה שוגג בזה פטור מקרבן אם נשבע סתם שלא יאכל ושלא יישן הוי כנשבע לעולם והוי שבועת שוא (שם):
חכמת אדם · סימן צ״ג, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.