ומטעם זה יש מן הגאונים דס"ל דעכו"ם בזמ"ז כיון שאינן רגילין לנסך לעכו"ם דינן כתינוק עכו"ם בזמן הש"ס ולכן יינם אסור בשתיה משום חתנות ומותר בהנא' ובמקום צורך יש לסמוך על זה ולכן מותר לגבות בחובו סתם יינם וכן אם עבר וקנה מותר למכור אבל לכתחלה ראוי לאסור שלרוב הפוסקים גם בזמה"ז סתם יינם אסור גם בהנה וכן ראוי לכל בעל נפש להחמיר ויצליח (סימן קכ"ג סעיף א') וכן שאין להשכיר עצמו או ביתו או בהמתו או כליו או לשמש ולמזוג לעכו"ם ביי"נ או להיות תורגמן וסרסור ואפי' לשמור בחנם חביות של יי"נ אע"ג שפטור אם נשברה או נאבדה ואפי' לא יחזיק לו טובה מ"מ אסור שאם תשבר או תאבד מתוך שמירתו מיצר הישראל נמצא שהוא רוצה בקיומו ומצוה לבטל ע"ז ומשמשי' (סימן קל"ג סעיף א' וסעיף ג' בט"ז וש"ך) וכן לא יתן יין בכלי לעכו"ם המכריז להטעימו שכיון שנגע בו נעשה יין נסך וכשמכריזו ומטעימו ומראהו נהנה הישראל מיי"נ (שם סעיף ה') וכן בכל מקום שאין הפסד ראוי להחמיר ולאסור בהנאה רק אין בידינו למחו' ביד העושין מו"מ בסתם יינם כיון שיש מקילין אפי' לכתחל'. וכ"ש בעתים הללו שהעניות מצויה:
חכמת אדם · סימן ע״ה, י״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
