כיון דהטבילה הוא משום שנכנס לרשות ישראל ולכן אם שוכר או שואל כלי מנכרי א"צ טבילה שהרי אינו בא לרשותו (סעיף ח') ואם משכן נכרי אצל ישראל והישראל משתמש בו אם נראה שדעת הנכרי שישתקע ביד ישראל טעון טבילה בברכה שהרי הוא עכשיו כאלו מכרו ואם לאו אפילו ודאי יפדנו (אחרונים דלא כש"ך) יטבלנו בלא ברכה דמשכון דומה קצת למכר ואעפ"כ אם אח"כ נשתקע בידו יחזור ויטבלנו בלא ברכה וכ"ש אם לבסוף הוצרך הישראל להוסיף עוד מעות לנכרי עבור הכלי והוי כאלו קנאו עכשיו אע"ג שכבר טבל מ"מ כיון שעכשיו הוי כקונה יטבלנו בלא ברכה (פ"ח וכן נ"ל דלא כש"ך ס"ק כ' שכתב בשם או"ה דצריך לברך דאדעתא דהכי לא הטבילו וצ"ע מה בכך לא גרע מנפל למים ממילא שנכתוב לקמן סי' כ"א בשם הש"ך דעלתה לו טבילה וצ"ע על הש"ך ואכשר דא"וה פסק כב"ח דבעי כוונה):
חכמת אדם · סימן ע״ג, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.