חכמת אדם · סימן ז׳, ב׳

שהיה כיצד הרי שהתחיל לשחוט ושהה בין בשוגג ובין במזיד בין בבהמה ובין בעוף אע"ג דהב"י בש"ע נתן שעור לשהייה דהיינו בהמה דקה שעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט עד רוב הסמנים ובגסה כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט: וי"א דשהיה בעוף הוא דבר מועט רק כדי שחיטת רוב א' בעוף בלא הגבהה והרבצה ובהמה כדי שחיטת רוב ב' סמנים בלא הגבהה והרבצה ואין אנו בקיאין בשעור זה ולכן אנו נוהגין עפ"י הכרעת רמ"א להטריף כל שהיה אפילו משהו בין בבהמה ובין בעוף ואין לשנות ואפילו בהפ"מ טרפה. ומ"מ דוקא שפסק מלשחוט אפילו משהו אבל נדחה ידו למטה אין שם שהיה עליו וכשר (ט"ז) ומ"מ אפילו לפסק הש"ע דיש שעור לשהיה מ"מ אם שחט ושהה מעט וחזר ושחט ושהה מעט מצטרפין השהיות ואם יש בין כלם שעור שהיה אסור לכ"ע ואם נמצא לאחר שחיטה גמי וכיוצא בו מונח בוושט או בקנה ונשחט עמו טרפה דהסמנים מתוחים והגמי או העשב אינו מתוח וידוע בחוש שדבר רך שפוגע בו חדוד הסכין ואינו מתוח שוהה יותר לחתוך אותו מאילו היה מתוח וא"כ הרי שהה מעט בחתיכת דבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי שהייה במשהו (סי' כ"ג סעיף ב' ומה שכתב בפ"ח שם ס"ק כ' במצא גרעין דכשר היינו לשיטת הב"י דיש שיעור לשהייה אבל לדידן טרפה) ועכ"פ נ"ל דוקא אם מצא הגמי חתוך אבל אם מצא גמי או גרעין מונח בוושט שלא במקום החתך כשר לכ"ע שהרי לא חתך אותו. ובמקום הפ"מ יש להתיר בבהמה כיון דאינו אלא חשש שהיה אם לא בדבר קשה דאז ודאי עיכב בשחיטה וכן בעוף אם לא נחתך שום דבר רק שהוושט מלא שעורים או סובין כשר כיון שהשוחט לא הרגיש עיכיב בחתיכתו אמרינן שהסכין עשה מקום ועבר ואם בשעת שחיטה חתך באצבעו ונבהל יש לחוש ששהה קצת וטרפה ובבהמה אין להחמיר מספק משהו ואם לא ראה החתך ולא הרגיש רק אחר שחיטה ראה שחתך אין לחוש כל שלא הסיר הסכין מהסמנים ואפילו בעוף (תב"ש). ונ"ל דאם חתך באצבע של המחזיק העוף כשר כיון שלא הסיר הסכין אפילו ידע בשעת שחיטה: