חכמת אדם · סימן ס״ג, י׳

דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כגון בעלי חיים ובריה וחהר"ל שנתערבו באחרים ונודע התערובות ונאכל א' מהם בשוגג או נפל מעצמו לים או לכל מקום שאבד בענין שנאבד מן העולם כיון שמה"ת כבר נתבטל ברוב ואין אסור אלא מדרבנן ובדרבנן אמרינן שאני אומר והכי נמי תולין ואמרי' שהאיסור נאכל או נאבד ואלו הנשארים הם כולם של היתר. ודוקא כשאוכל הנשארים בענין שיהא ממה שאוכל בודאי עכ"פ המחצית היתר כגון שאם נתערב אחד יאכל השאר שנים שנים ואם נתערב שנים צריך לאכול ארבע ארבע וכן אם היה ג' צריך לאכול שש שש דאז אמרינן כיון שחצי זה בודאי היתר החצי שני נמי היתר שאם יאכל רק ה' וכן בנפל ב' ויאכל ג' ל"ל מדזה היתר כו' דשמא המיעוט דהיינו א' הוא ההיתר ואיסורא ברוב' דהיינו בשנים וכן בנפל ג' ויאכל ה' י"ל דהאיסור בג' ולכן צריך שיאכל שיהיה הא"וה שוין עכ"פ (ש"ך ס"ק מ"ז) ויש מתירין דאם נתערב ב' יאכל ג' וכן כולם (עיין פ"ח ס"ק ל"ו) ואפילו לאכלן שתים שתים אסור לאדם אחד לאכול את כולם ואפילו בב' אין לאכלם כולם בב"א ובה"מ יש להתיר דבשנים שנים מותר לאכלם לאדם אחד רק שלא יאכל לכולם כאחד (עיין כ"ז בב"א סימן מ"ז עד סימן מ"ט ובסי' ק"י סעיף ז' ובש"ך שם ס"ק מ"ב יש ט"ס ונ"ל דכצ"ל או פירש ממילא אפילו למאן דאוסר כו' דהא למאן דס"ל פירש ממילא מותר דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואם כן איך נאמר אח"כ כשנפל לים דהוא האיסור ועיין פ"ח שם. ודוקא נפל לים ממילא אבל אם הפילה אפי' בשוגג אסור דגזרינן שוגג אטו מזיד וה"ה בהאכיל א' לכלב בשוגג דשייך לגזור אטו מזיד אבל בנאכל א' לישראל בשוגג ל"ש למגזר אטו מזיד שהרי הוא עושה זאת להתיר האחרים כדי שנאמר זו שנאכל היא האיסור ואיך יאכילנו לישראל (וזהו דעת הש"ע אבל י"א דאפי' בנאכל בשוגג לישראל אסור דגזרינן שמא יאכיל לכלב ולכן אין להתיר אלא דוקא בנאכל' מעצמה לכלב ט"ז וש"ך) ודוקא בנודע התערובת מקודם יש חילוק בין שוגג למזיד אבל קודם שנודע התערובת לא שייך לחלק בין שוגג למזיד ובין מעצמו נפל או הפיל במזיד ולעולם מותר כיון דלא שייך למגזר ועש"ך ס"ק מ' וס"ק מ"ב: